ובינתיים בוושינגטון די.סי.

מנהג ארץ ישראל, כפי שבא לידי ביטוי לא פעם בכלי התקשורת, הוא שלאחר פרישתם של פקידים או נבחרי ציבור רמי דרג, הם מגיעים לריאיון "מדבר על הכול" עם כל הטקס.

מה שקורה בדרך כלל בראיונות מן הסוג הזה הוא שאדם שהיה מנוע מלומר את כל הפרטים בכנות תוך כדי התפקיד, חושף לציבור מה באמת התרחש מאחורי מסך הספינים שיועצי תקשורת ובעלי אינטרס הציבו בפניו.

דוגמה טרייה: תת־אלוף עופר וינטר חשף לאחרונה בריאיון פרישה את מסע הציד שנוהל נגדו בתוך הצבא בשל גישתו – דבר שהציבור קלט בחושיו הבריאים, אך הוסתר במשך שנים במאמץ רב.

בארצות הברית, כך נראה, כוחה של התקשורת רב יותר ומחויבותם של משרתי הציבור לשולחיהם גדולה יותר.

לכן, שבועיים לפני תום כהונתו, התייצב מזכיר המדינה אנתוני בלינקן לריאיון חשוף בפודקאסט של הניו יורק טיימס, ודיבר בהרחבה על כל הנושאים הרלוונטיים לתפקידו.

חלק מהנושאים, כמו הבריחה מאפגניסטן, השתייכו לז'אנר של גילויים דיעבדיים שמועילים רק לסקרנות, אבל חלק מהנושאים – ובראשם המלחמה בעזה – חיים, בועטים ומושפעים מבלינקן גם בימים אלה. וכך זכו אזרחי ארצות הברית, ועל הדרך גם אזרחי ישראל שהמידע הזה קריטי עוד יותר בשבילם, לחשיפת מאחורי הקלעים של הדינמיקה בין ישראל לארצות הברית סביב המלחמה בעזה.

דבר שחובה להקדים אותו להבנת הריאיון הוא הפוזיציה של המראיינת. לולו גרסיה־נבארו, עיתונאית הטיימס שראיינה את בלינקן, לא עשתה לו הנחות. אחרי התמיכה הבלתי מתפשרת של העיתון במועמדת הדמוקרטית לנשיאות, והכישלון הקולוסאלי בבחירות, הטון הביקורתי בשאלות של המראיינת היה חריף. אבל פרט ללעומתיות הכללית שהביעה גרסיה־נבארו כעיתונאית בכל הנושאים האחרים, כשהגיעה לעניין המלחמה בעזה זאת כבר הייתה ליגה אחרת. לא רצון לאתגר את בלינקן באיפכא מסתברא, אלא גיוס מלא לשורות החמאס. לא פחות מעשר שאלות היא הקדישה לנרטיב של רצח העם שישראל מבצעת בעזה, תוך שהיא דוחקת בו להצהיר שישראל אכן עושה זאת ומקשה עליו כיצד הוא לא בולם את נתניהו. שאלה אחת אפילו נתלתה ברב־אלוף במילואים משה (בוגי) יעלון, שאפילו הוא טען לביצוע טיהור אתני ברצועה. לזוועות שביצע חמאס הוקדשו רק המילים "הדברים הנוראיים שביצע, כפי שראינו", וגם הן כהרמה להנחתה לתגובה הלא פרופורציונלית של ישראל. השאלה היחידה שהקדישה לחטופים הייתה בניסיון להאשים את ישראל בסרבנות לעסקה כחלק מנרטיב המוטיבציה לרצח עם.

לטרלול הזה שפוקד את עיתונאי ארצות הברית ראוי להקדיש טור בפני עצמו, וראוי שיכתוב אותו מי שמבין בתחום יותר ממני. אבל ההקשר חשוב להבנת דבריו של בלינקן. כל החלק הזה של הריאיון הוא אפולוגטיקה של מזכיר המדינה לנוכח הטענה שהוא והממשל שהוא מייצג מצדיקים ומתחזקים ג'נוסייד בעזה. בניגוד למסגורים שנעשו פה בישראל, שהכניסו ציטוטים של בלינקן מהריאיון לתוך ההקשר של הוויכוח הפנים־ישראלי על הדרך הנכונה לשחרור החטופים, בלינקן שיחק במגרש אחר לגמרי. ייאמר לזכותו, שעמד בתוקף על כך שישראל אינה מבצעת רצח עם, ושהיא אינה אשמה בטרפוד עסקת חטופים. וכעת אל תוכן הדברים.

טענת ההגנה שניסה לבנות לעצמו בלינקן לנוכח מתקפות הג'נוסייד הייתה שהממשל הוא זה שעצר את ישראל לכל אורך הדרך וכפה עליה צעדים מרחיקי לכת למען האוכלוסייה העזתית. מבחינתו, כאמור, זו עמדה אפולוגטית, אבל אנחנו, אזרחי ישראל, שמקיזים את דם בנינו בעזה 15 חודשים ללא הכרעה מוחלטת, צריכים להקשיב לדבריו היטב. בלינקן מתאר את הביקור הראשון שלו בישראל, חמישה ימים לאחר הטבח. הוא מספר שישב בקומה השישית מתחת לאדמה בקריה בתל אביב, עם צוות משלו, יחד עם ראש הממשלה ושרי הקבינט. הדיון, שהוא מתאר כקשה מאוד, ארך לא פחות מתשע שעות.

"במשך תשע שעות התווכחנו על הכנסת הצרכים ההומניטריים הבסיסיים ביותר לעזה", מספר בלינקן בריאיון. "זה קרה לא בגלל ראש ממשלה כזה או אחר, אלא בגלל שהציבור הישראלי כולו היה מוכה טראומה ולא רצה שיגיע סיוע אפילו לפלשתיני אחד בעזה". הדיון הסתיים בלי הסכמות, ואז פנה בלינקן לדרכים לא ידידותיות לשכנוע. "על פי התכנון, הנשיא ביידן היה צריך להגיע כמה ימים אחריי לביקור תמיכה. פניתי לראש הממשלה נתניהו והודעתי לו: אם משאיות סיוע לא מתחילות להיכנס לרצועה עכשיו, הנשיא יבטל את ההגעה שלו לישראל. מיד אחר כך התקשרתי לנשיא ווידאתי איתו שהוא באותו קו איתי. הוא אישר את דבריי. מיד קיבלנו את האישור להכניס סיוע דרך רפיח, ולאחר מכן דרך עוד מקומות רבים ברצועה".

בתרגום משפת הדיפלומטיה המאופקת אך הנחושה של האמריקאים, הודעה שהנשיא לא יבוא כמוה כהודעה שארצות הברית מפנה עורף לישראל בשעת המשבר הגדולה בתולדותיה. אנחנו ימים ספורים אחרי נאום ה"Don't" המפורסם של ביידן, כשישראל בטוחה שקיומה תלוי בהגנה של ארצות הברית בחזית הצפונית ובאספקת התחמושת שלה. ביידן ובלינקן כופפו את ידה של ישראל בנקודה בזמן שזה באמת לא היה כוחות, והיום כולם מבינים שבדיון הדרמטי הזה נחרץ גורל התמרון בעזה. ממשלת ישראל רצתה לעשות את הדבר הנכון, היה בידינו להכריע את חמאס כבר לפני חודשים ארוכים, אבל ארצות הברית חיברה את ארגון המרצחים לצינור חמצן ששומר אותו בחיים עד היום.

הדפוס הזה חזר על עצמו בסוגיית רפיח. בישראל רגילים להתייחס לכניסה לרפיח כהחלטה אמיצה של נתניהו מעל הראש של האמריקאים. אני לא מתכוון לשלול מראש הממשלה את הקרדיט לחלוטין, אבל מהזווית של בלינקן מתגלה סיפור מורכב יותר: "כשמדברים על רפיח, היינו מאוד מאוד מודאגים מהשימוש בפצצות טון (שהאמריקאים מספקים לישראל – י"ר) באזורים שעמוסים באוכלוסייה", אמר בלינקן. "מה שישראל ביצעה בפועל ברפיח היה שונה מאוד ממה שהם תכננו לפני שהתערבנו בזה". בלינקן לא פירט את השינויים הקונקרטיים בתוכנית ההתקפה על רפיח, אבל אפשר להבין בין השורות שהאיסור על שימוש בפצצות כבדות והעובדה שבמבצע הזה הופעלה רק אוגדה אחת קשורים ללחץ האמריקאי.

סוגיית החטופים, כאמור, לא הגיעה מתוך עניין של המראיינת בשלומם ובזכותם לחיים. הם לא מספיק פלשתינים בשביל זה. היא הובאה לריאיון הזה על ידי בלינקן, שקו ההגנה שלו לנוכח מתקפות הניו יורק טיימס היה שלתפיסתם הדרך המהירה ביותר לעצירת המלחמה היא עסקת חטופים בעד הפסקת אש. חשוב שהקורא הישראלי יפנים את תמונת המצב בעיני "ידידתנו הטובה ביותר" כפי שנהגו לומר: השבת החטופים היא כלי לכפות עלינו הפסקת אש לפני שחיסלנו את ארגון החמאס טוטאלית.

כך או כך, בלינקן אמר על כורחו את האמת לאמיתה. "בכל פעם שחמאס זיהו שישראל נמצאת תחת לחץ פומבי, הם נסוגו מהמשא ומתן", הוא קבע. "דבר נוסף שגרם להם לסגת היה האמונה שלהם שהמלחמה תתרחב גם לחזיתות נוספות כמו חיזבאללה ואיראן, וישראל תיאלץ לעסוק באיומים הנוספים בזמן שחמאס יוכל להמשיך בשלו". כלומר, העיקרון הכל כך פשוט ומובן מאליו, שאיכשהו נצרב בשנה האחרונה על ידי אסטרטגים מוכשרים כעוינות למשפחות החטופים, הוא שלחץ פומבי שמופעל על ישראל מעכב את החזרת החטופים ומשבש את המשא ומתן. ובלינקן לא הצביע על לחץ ספציפי, אלא ציין כל לחץ פומבי על ישראל.

המראיינת, שהוסטה בלית ברירה לנושא המשעמם של ישראלים חטופים בעזה, לקחה אותו לכיוון היחיד שיכול להיות מעניין: האם הדמון האולטימטיבי בנימין נתניהו הוא שסיכל עסקאות חטופים שעמדו על הפרק. כאן דבריו של בלינקן היו נחרצים. "מה שאנחנו ראינו פעם אחר פעם זה שחמאס לא מוכן להגיע לעסקה שהוא היה אמור להסכים לה", קבע בלינקן. "היו פעמים שישראל ביצעה פעולות שגרמו לקשיים במשא ומתן, אבל תמיד אלה היו פעולות שהיה בהן היגיון. כמו למשל חיסול סינוואר, שבהחלט הקשה על היכולת להגיע לעסקה באין מקבל החלטות יחיד".

בנקודה הזאת בלינקן נטל את המושכות והפנה את האצבע המאשימה, גם אם במרומז, אל המראיינת וכלי התקשורת שהיא מייצגת. "אחד הדברים שמדהימים אותי", אמר לה, "הוא שלצד הביקורת המובנת על מה שישראל מבצעת בעזה מאז אירועי 7 באוקטובר, אתה לא שומע שום בדל של ביקורת על חמאס. מדוע אין לחץ בין־לאומי בלתי מתפשר על חמאס להניח את נשקו, להחזיר את החטופים ולהיכנע? אין לי תשובה לזה. ישראל הציעה לראשי חמאס אפילו מעבר בטוח בתמורה לחטופים. איפה העולם? לא ראיתי לחץ מספיק חזק על חמאס לעצור את מה שהוא בעצמו התחיל".

הרבה ביקורת נשמעה וראוי שתישמע על אנתוני בלינקן. אבל קריאת "איפה העולם?" של מזכיר המדינה, שהוא גם בן חורג לניצול שואה, ראוי לה שתהדהד באוזני צבועי כל העולם.

הסד"כ הוא לא הבעיה

השבוע קבעה היועצת המשפטית לממשלה, במכתב זועף ששלחה לשר הביטחון ישראל כץ, כי טיוטת חוק הגיוס שהגיעה אליה בדרך לא דרך אינה חוקתית. הסיבה לאי החוקתיות הנטענת של החוק המתגבש, סיבה שאין לה דבר וחצי דבר עם תורת המשפט, היא שהוא אינו עונה על צורכי הצבא העדכניים. "אדגיש שוב כי עקרונות, יעדים, מספרים ולוחות זמנים שעשויים היו להיות רלוונטיים להסדר גיוס עד יום ה־7 באוקטובר 2023 אינם רלוונטיים עוד. זאת, מבחינת צורכי צה"ל, צורכי המשק וערך השוויון בנטל", כתבה במכתב. נו, גם זה מסתבר עניין למשפטנית לענות בו.

היא נתלית במכתבה באנשי המקצוע. "גורמי הביטחון שבו והבהירו כי בעקבות מלחמת חרבות ברזל צורכי הצבא גדלו באופן דרמטי, וכך גם הנטל על המשרתים, בסדיר ובמילואים", קבעה ולא יספה. לא צריך יותר מדי הסברים, מספיק לומר "ה־7 באוקטובר". באותו סגנון נשמעו גם הדיווחים מהכנסת השבוע. העיתונאי יהודה שלזינגר דיווח כי ראש חטיבת תכנון ומינהל כוח אדם, תת־אלוף שי טייב, הודיע בישיבת הוועדה לביקורת המדינה: "עדכנו לאחרונה את המספרים בדיונים עם שר הביטחון: צה"ל צריך בין 10,000 ל־12,000 חיילים", מתוכם "כ־7,000-6,000 לוחמים".

מי שאמור להיות בר הסמכא המוסכם על כולם בסוגיה הזאת הוא הוועדה לבחינת תקציב הביטחון ובניין הכוח, הידועה בשמה המקוצר ועדת נגל. כבר כתבנו כאן בעבר על הוועדה, שהוקמה בהסכמה משותפת של משרד האוצר ומשרד הביטחון, צה"ל וראש הממשלה, ותפקידה לתכנן את בניין הכוח בהתאם לאתגרים החדשים ולאזן בין הדרישות התקציביות ליכולות של האוצר. בצירוף מקרים מעורר השתאות, גם הוועדה הזאת פרסמה השבוע את מסקנותיה בדוח ארוך ומפורט.

בתחילת הדוח, הוועדה מזמרת את אותן הזמירות שהפכו למין אקסיומה שאינה דורשת נימוק או הוכחה. "הוועדה סבורה כי שירות חובה שווה לכלל האזרחים הוא עיקרון מכונן בחברה הישראלית", נכתב שם, "במיוחד כשמדינת ישראל ניצבת בפני איומים ביטחוניים מתמשכים. שירות חובה שווה מהווה תשתית לאומית הכרחית שתחזק את מוכנות המדינה להתמודד עם אתגרים חיצוניים, ויעזור לחיזוק החוסן והלכידות הפנימית. כלל אזרחי המדינה הם שווי זכויות וחובות ונדרשים לשאת בנטל השירות". אין ספק שמדובר במילים מרגשות ומלאות פאתוס, אבל גם אחריהן נשאלת אותה שאלה: בשביל מה נדרשים עוד חיילים? מה היא תוכנית בניין הכוח העתידית שאותה יממשו? והאם ההצלחות הצבאיות האחרונות הן לא הזדמנות להורדת הנטל מהלוחמים ולא הגברתו?

אינני מומחה, ולכן אני רק עסוק בשאלות. הדוח עצמו צריך להיות התשובה לשאלות הללו. אבל צלילה אליו מגלה לכאורה שהמסקנות המקצועיות די שונות מהקביעות המוסריות, אולי אפילו הפוכות מהן. "למיטב שיפוט חברי הוועדה, לא חוסר בתקציב ואפילו לא גודלו של הצבא הביאו לאסון ה־7 באוקטובר, ולאור זאת חשוב מאוד להיזהר מהסקת מסקנות נמהרות, על אף גודל הכישלון", נכתב שם די בהתחלה. חשוב לציין, מדובר על קונצנזוס בוועדה. כלומר, הקביעה של היועמ"שית, שב־7 באוקטובר הסתבר שהצרכים של הצבא גדולים הרבה יותר ממה שחשבנו קודם, נדחית על הסף על ידי משרד הביטחון, צה"ל ומשרד ראש הממשלה. עם זאת, חברי הוועדה סבורים שבלי קשר לטבח הנורא, כדאי לבחון בעיות צה"ליות עתיקות. "המלחמה הארוכה אליה נכנסנו אחרי האירוע חידדה צרכים ופערים והציפה בעיות שאסור היה להגיע אליהם ושאסור להתעלם מהם בתחום בניין הכוח", כתבו. בעיניהם, זו הזדמנות לתיקון של בעיות ישנות – לא הסקת מסקנות מהאירוע.

יותר מזה. כשמחברי הדוח מיפו את האיומים וניסו לנתח לאן צריך ללכת הכסף באופן הדחוף ביותר, הרחבת סדרי הכוחות בצבא היבשה כלל לא תפסה מקום גבוה בדירוג. "לאור המלצות הוועדה כי המיקוד בבניין הכוח בשנים הקרובות יהיה בעיקר במוכנות למערכה רחבה במעגל השלישי", כלומר במלחמה ישירה מול איראן, "ובשיקום מלא של היכולות המבצעיות והמלאים הנדרשים לצורך ביצוע התמרון היבשתי", כלומר חידוש אמצעי הלחימה של הסד"כ הקיים, "אנו ממליצים שהרחבת היכולות היבשתיות תבוצע בעיקר בחלק השני של התוכנית הרב־שנתית". ובכן, חברי הוועדה קובעים שהרחבת צבא היבשה היא עד כדי כך לא בעדיפות עליונה, שהתקצוב שלה יתחיל רק בעוד חמש שנים.

הגישה הזאת באה לידי ביטוי גם בפילוחי התקציב עצמם. הדוח שפורסם אומנם מסתיר מעיני הציבור את הסכומים המדויקים לבניין הכוח מסיבות של ביטחון מידע, אבל כן מראה את היחס בין הצרכים השונים. האם התקציב התוספתי, זה שצה"ל דרש אחרי 7 באוקטובר, משקף שינוי בגודל צבא היבשה והגדלת מספר הלוחמים? התשובה היא לא. פשוט לא. אם בתקציב שאושר קודם המלחמה, הקטגוריה "גבולות" זכתה לארבעה אחוזים, הרי שבעקבות המלחמה היא זכתה לעלייה של שלושה אחוזים. שום דבר שמשקף שינוי בסדרי העדיפויות. רק גדילה יחסית של צרכים בבסיס התקציב שלא נדרשו שוב בתוספת. גם בסעיף הרלוונטי השני, "תמרון, מלאים וכשירות", לא ניתן ללמוד על עדיפות להרחבה. בבסיס התקציב, זה שאושר קודם המלחמה, הוקצו 13 אחוזים מהתקציב לנושא, ואחרי המלחמה 23 אחוזים. העלייה היא תוצאה של צורך בחידוש מלאים והחזרת מאות כלים שנפגעו לכשירות, אבל בטח שלא הרחבה של הסד"כ.

אז אני חוזר לשאלה. היועמ"שית, תא"ל טייב, ועדת נגל ולמעשה כל מי שמעוניין להתבטא בנושא חוק הגיוס חוזרים על המנטרה שמאז ה־7 באוקטובר הכול השתנה, וצריכים הרבה יותר חיילים. זה המובן מאליו, בלי שהוסבר אפילו פעם אחת. ואז, פתאום, הוועדה המוסכמת והמוסמכת לדון בנושא, שכוללת את נציגות צה"ל, קובעת חד־משמעית שהרחבת הסד"כ בזרוע היבשה היא בעדיפות משנית, והתקצוב שלה יתחיל רק בעוד חמש שנים. האם עובדים עלינו? איך אפשר להסביר את זה?

אקדים את התגובות הלא ענייניות, ואומר שלטעמי החרדים צריכים להתגייס לצבא ולהשתתף במצווה הזאת מבחינה ערכית ותורנית. כמי שכבר חצה את רף 200 ימי המילואים מאז תחילת המלחמה, חשתי היטב בנטל. אבל כל זה אינו יכול להתיר אי אמירת אמת. בנקודת הזמן שבה אנחנו נמצאים היום, ובציפייה להתפתחויות בשנים הבאות, טרם שמעתי הסבר מבוסס ובר סמכא כיצד השתנו הצרכים של צה"ל באופן שמחייב הרחבה דרמטית ודחופה של צבא היבשה. כן שמעתי קביעה הפוכה של ועדה שהוסמכה לכך על ידי צה"ל והממשלה.

לתגובות: [email protected]