משה רבינו הקשה: "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי כי יאמרו לא נראה אליך ה'".
בתשובה לכך נתן לו הקב"ה שלושה אותות: אות א' – המטה שהפך לנחש, ושב להיות מטה, אות ב' – היד של משה הפכה למצורעת, וחזרה לבריאותה, אות ג' – מי היאור יהפכו לדם. שני האותות הראשונים יושמו בפועל לפני משה, והאות השלישי רק נאמר לו.
תפקיד האותות לכאורה פשוט - שיאמינו בני ישראל למשה שהקב"ה התגלה אליו. ויותר בעומק, עיקר עניינה של יציאת מצרים הוא אכן גילוי שם ה', שלמעלה מהטבע, שיכול לשדד ולשנות כל מערכות הטבע. הגילוי שהקב"ה ברא את העולם, ולכן הוא יכול לשנות את טבעו ולעשות בו ניסים.
ואולם יש לשאול, מדוע דווקא אותות אלו? ומה הם מסמלים? בפשטות ניתן לומר שהאותות מסמלים את היכולת האלוקית להכות במצרים. האות השלישי של הפיכת מי היאור לדם אכן היה גם המכה הראשונה. כמו כן הנחש שבאות הראשון היה אחד מסמלי המלכות הקבועים בכתרו של מלך מצרים. עוד מצאנו ביחזקאל (כט, ג): "הנני עליך פרעה מלך מצרים התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו אשר אמר לי יאורי ואני עשיתיני" (ועיין בישעיהו כז, א). אם הנחש הוא התנין, הרי שאכן נעשה מופת זה לפני פרעה: "וישלך אהרון את מטהו לפני פרעה ולפני עבדיו ויהי לתנין" (שמות ז, י). מה משמעותה של הצרעת לפי ביאור זה (האות השני)? אפשר שהיא רמז לנגעים שעתיד ה' לעשות במצרים. ואולם ביאור זה קשה. הרי האותות, כאמור לעיל, הם לא לפרעה ולמצרים (יש בידי להכותכם), אלא בעיקר לישראל עצמם. אומנם אפשר לומר, בדוחק מסוים, שהקב"ה רוצה להוכיח לבני ישראל עצמם – יש בכוחי להכות את המצרים.
קודם שנענה, יש להקשות עוד קושיה אחת: אם היה מדובר רק ביכולת להכות את המצרים, מדוע שב ונהפך הנחש למטה: "שלח ידך ואחוז בזנבו וישלח ידו ויחזק בו ויהי למטה בכפו"? וכן, מדוע ידו של משה חזרה להיות כבשרו: "ויאמר השב ידך אל חיקך וישב ידו אל חיקו ויוציאה מחיקו והנה שבה כבשרו"? פשט הפסוקים ששלבים אלו הם חלק מהאותות עצמם, ולא נועדו רק כדי להחזיר למשה את ידו ואת מטהו. ועל כן נראה לומר שחלק מהאמונה בגאולת ה' את עמו, היא גם האמונה של עם ישראל בעצמו, דהיינו האמונה שעם ישראל יכול לחזור לעצמו, לייעודו וטהרתו.
לשוב אל ה' מכל מצב
הנחש והצרעת מבטאים חטא. הנחש הוא שורש כל החטאים, שהרי הוא המסית את אדם הראשון לחטא. והצרעת היא, מבחינה מסוימת, הטומאה הגדולה ביותר, שהרי טמא מת מסולק ממחנה שכינה בלבד, ואילו מצורע אף ממחנה ישראל. הדם הוא בוודאי ביטוי לטומאה, כטומאת הנידה והזבה.
משה חושש שבפיהם יאמרו עם ישראל "לא נראה אליך ה'", אולם בליבם פנימה יאמרו: האם ה' עדיין רוצה אותנו? האם אנו ראויים? לאחר השקיעה בתוך טומאת מצרים, הם עלולים לשקוע בייאוש מעצמם, ייאוש מלשוב אל ה', וממילא לא יאמינו שהקב"ה אכן רוצה לגואלם. לצורך כך ממש באו האותות, לאמור גם המטה אשר נהפך לנחש, שכאמור לעיל מבטא את המצריות, יכול לחזור להיות מטה (אפשר שיש בכך לרמוז שהאדם יכול להשתמש ולשלוט בכוח הזה עצמו, לטובה). כך גם טומאת הצרעת שפשתה יכולה להיעלם, והבשר יכול להיות בשר בריא וחי.
וכך אכן מצאנו מפורש בפרקי דרבי אליעזר (פרק לט): "ולמה הראה למשה בדבר טמא אות פרעה ולא הראהו בדבר טהור, אלא מה המצורע טמא ומטמא, כך היו פרעה ועמו טמאים ומטמאים את ישראל וחוזר ונטהר, אמ' לו כך יטהרו ישראל מטומאת המצריים, שנאמר ויאמר הבא נא ידך בחיקך".
ידועים דברי חז"ל הנוקבים על צרעת משה (שבת צז ע"א): "אמר ריש לקיש: החושד בכשרים לוקה בגופו, דכתיב והן לא יאמינו לי וגו', וגליא קמי קודשא בריך הוא דמהימני ישראל... ממאי דלקה - דכתיב ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך וגו'". בפשטות, יש כאן תשובה אחרת לשאלתנו על פשר האותות. אומנם אין כאן תשובה אלא לאות השני, ואף לא לשאלה מדוע באות זה עצמו חזרה ידו של משה להיות כבשרו, וכחלק מהאות עצמו. ואולם אפשר להעמיק ולומר שעומק טענת משה הוא שעם ישראל לא יאמין ביכולתו לשוב ולהיטהר. הם יאמרו: איננו ראויים להיגאל, ולכן לא יאמינו לו. על כך אומר לו הקב"ה: בפנימיות נפשם הם מאמינים בני מאמינים, אף בעצמם, ואתה שאינך מאמין בהם וביכולתם לשוב. ועתה אראה לך אות שהם יכולים לשוב ולהיטהר.
ולדורות עולם יציאת מצרים נותנת לנו את התקווה שיש בידינו היכולת והאפשרות לשוב אל ה' מכל מצב, גם לאחר נפילה גדולה. שה' יתברך אוהב אותנו, ורוצה שנאמין בעצמנו וביכולתנו לחזור אליו. "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות". ואמונתך - האמונה שלך בנו.
לצאת מהמרירות במצרים
ובשולי הדברים נוסיף הערה מתוקה נוספת: מדוע באות האחרון לא חזר הדם להיות למים? יש לשים לב שבאות הזה מדובר ביאור עצמו, ולא בידו ומטהו של משה. אפשר שאם לא שוכנעו בשני האותות הללו, שהם העיקר, ישוכנעו בבחינת סור מרע, יראת העונש, שבכל מקרה אין להישאר במצרים, שכן הכול ייהפך לדם. צאו! משום שמצרים עתידה ללקות בעשר המכות ובקריעת ים סוף.
ואכן, לפני האות השלישי נאמר: "והיה אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה ולא ישמעון לקולך ולקחת ממימי היאור", לאמור מהותם של שני האותות הראשונים שונה, ורק אם לא יאמינו בהם, תעשה לפניהם את האות האחרון. האות האחרון מבטא את היציאה מהגלות, לא מתוך אמונה ותקווה בטוב, אלא כבריחה מרעתה.
אלא שגם לכך יש תיקון. האבן עזרא (שמות טו, כו) כותב שיש קשר בין מכת דם לבין מעשה מרה שלאחר קריעת ים סוף: "והנה דבר מרה הפך המכה הראשונה, כי מימי היאור היו מתוקים ולא יכלו לשתות מהם. וכאן המים המרים שבו מתוקים".
בהמשך לדברי האבן עזרא, אפשר לומר שאכן במרה חזר ונתרפא גם האות השלישי, והמים המרים כדם נמתקו.
הדברים עוד יותר מכוונים, לאור ההבנה שהמים המרים הם בעצם סמל לישראל עצמם, הזקוקים לעץ התורה שתמתיק אותם ושתרפא אותם ממרירות מצרים (ראו שם בפירושי הכלי יקר, הרש"ר הירש והמלבי"ם).
וכך מבואר בהמשך הפסוק: "ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים, שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו: ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלוקיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצוותיו ושמרת כל חוקיו, כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך". המרירות היא המחלה אשר שמתי במצרים, דהיינו ישראל שנשקעו בטומאת מצרים. כפי שראינו, במצרים עצמה לא יכלו המים הללו להתמתק, אך הם נטהרו במרה, באמצעות התורה. התורה הקדושה היא היא המרפאת וממתיקה אותנו.
הכותב הוא רב היישוב עמיחי ור"מ בישיבת מוריה
-
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)