
אז למה לא פרשתי מהממשלה? כי יש לי אחריות לאומית לניצחון ולביטחון, ואני מוכן לשלם על זה מחיר. כי אני לא בורח משדה המערכה באמצע המלחמה גם אחרי הפסד צורב באחד מקרבותיה רק כדי להשאיר את ידיי נקיות. אני ממשיך להילחם ולחתור לניצחון.
כשיצאתי מהישיבה ונכנסתי לפוליטיקה היה ברור לי שאני הולך ללכלך את הידיים. עובר ממגרש תיאורטי של אמת צרופה וחסרת פשרות למגרש יישומי שכולו תמרון במטרה לממש מקסימום מהערכים בסבך המציאות המורכבת ומגבלותיה. הרבה פחות חמים ונעים, הרבה יותר אמיתי ומשפיע. חלק אינהרנטי מהמחיר של זה זה להיות "רצוי לרוב אחיו".
בניגוד לכל מיני ספינים ילדותיים, בשלב שאליו הגיע המשא ומתן, אי אפשר היה לעצור את העסקה. גם לא באמצעות איום בהפלת הממשלה.
אולטימטום שלנו היה גורר אולטימטום נגדי של דרעי והחרדים. גם להם יש עמדות וערכים ורבנים, ולשיטתם בהלכות פיקוח נפש כבר מזמן צריך היה ללכת לעסקה ולהציל את החטופים. הם גם לא יכולים להרשות לעצמם למחול על עלבונם ולהידרס תחת אולטימטום של שותפים אחרים.
לנו יש לנתניהו חלופה, ולו זמנית עם רשת ביטחון של השמאל עד למועד מוסכם לבחירות. זאת, כמובן, בתמורה להפסקת המלחמה ונסיגת צה"ל מהרצועה תוך השארת חמאס בעזה בשלביה הנוספים של העסקה.
לחרדים, לעומת זאת, אין לנתניהו חלופה מימין וזה אומר בחירות מידיות. הוא לא היה עושה את זה.
בנוסף, נתניהו לא היה נכנס לעימות חזיתי עם נשיא ארה"ב הנכנס טראמפ. זה גם לא נכון ואפילו מסוכן להפוך את ראש ממשלת ישראל לברווז חלש וצולע, שמצד עצמו רוצה עסקה אבל תלוי לחלוטין בשותפיו מימין ונכנע להם. טראמפ הוא איש של וו'ינרים חזקים ורק איתם הוא אוהב לעשות עסקים. אנחנו לא רוצים אותו תופס את ראש ממשלת ישראל בצד של החלשים שלא שווה להיות בצד שלהם.
וגם: פיצוץ העסקה על ידי נתניהו ברגע האחרון "משיקולים פוליטיים של שרידות הממשלה", בשלב הזה כשכבר ברור שיש עסקה שאפשר לחתום עליה, זה פיצוץ גלקטי שאני לא בטוח שמי שדחף אליו מבין את משמעותו. זה לשים את נתניהו בעימות ישיר וחזיתי עם רוב העם (שלמרבה הצער נכנע לרגש המיידי ותומך בעסקה), עימות שיושב על נקודת כאב אדירה (ומשותפת לכולנו) שהיא כמו חבית אבק שריפה, עימות עם רוב הקואליציה שלו והמפלגה שלו, עם ראשי מערכת הביטחון, עם הנשיא היוצא של ארה"ב, שנשארו לו עוד כמה ימים להעביר לנו על הראש כנקמה החלטות מסוכנות במועצת הביטחון, ועם הנשיא הנכנס שדרש את ההישג הזה מסיבותיו הוא. זה פיצוץ גלקטי בחברה הישראלית והבערה של הרחובות ומשבר חברתי ופוליטי אדיר. אין שום סיכוי בעולם שנתניהו היה עושה את זה ולכן לא ניתן היה לעצור את העסקה.
האמת היא שאני גם לא בטוח שמצד האמת נכון היה לדחוף אותו לשם בכח. אני לא פירומן חסר אחריות שמוכן ללכת עם האמת שלו על עיוור ובכל הכח מול מחירים בלתי נסבלים.
עכשיו, אחרי שברור היה שלא ניתן לעצור את העסקה, השאלה שנשארה היא האם לפרוש למרות זאת, פשוט כדי לא להיות חלק ולא לקחת אחריות על החלטה רעה ומסוכנת כזו.
ברמה האישית והאנוכית זה הצעד הנוח והמתבקש ביותר. ידיי נקיות ולא שפכו את הדם הזה. המצפון נקי, וגם כשמחיריה הנוראיים של העסקה יתפוצצו לנו בפנים הרבה אחרי שיסתיימו חגיגות השמחה על החזרת חטופינו, זה לא יהיה על הידיים שלי. סביר גם להניח שאקבל על זה חיבוק מהאנשים הקרובים והיקרים לי. אנחנו אנשים של אידאולוגיה צרופה ומעריכים את מי שעומד עליה ללא פשרות. פשרות שמתחייבות מהצורך לממש את האידאולוגיה בסבך המציאות המורכבת תמיד משאירות טעם פחות טוב בפה וגם קשות יותר להסברה והבנה מנאמנות אידאולוגית מוחלטת שגורמת לנו להרגיש, בצדק, שיש מי שמייצג אותנו נאמנה ואומר בדיוק את מה שאנחנו רוצים לשמוע.
אבל זה חוסר אחריות לאומית - בראי המלחמה, הניצחון והביטחון, ובראי שלל אתגרים והזדמנויות שעומדות על הפרק. זה לברוח משדה המערכה בעיצומה של המלחמה רק כי הפסדנו באחד הקרבות.
מעבר לסיכונים הגדולים שבשחרור מחבלים, חזרת עזתים לצפון הרצועה וכו', הנזק האסטרטגי הגדול ביותר בעסקה הזו נעוץ בעובדה שהמסר שמהדהד ממנה הוא שחטיפת ישראלים מורידה את מדינת ישראל אל הברכיים. זו סכנה לכל יהודי בכל רחבי העולם. הדרך היחידה לתקן את הנזק הזה ולהפוך את העסקה להפסד טקטי בקרב ולא לתבוסה אסטרטגית במלחמה היא לחזור להילחם עד להשמדת חמאס. לוודא שהמסר שיהדהד מהמלחמה הזו בסופה הוא שמי שחוטף יהודים מת, מושמד, נמחק. גם אם בדרך היו לו ניצחונות טקטיים, בתמונה הכוללת הוא איננו וזה לא משתלם. אם תרצו "צוחק מי שצוחק אחרון".
ובשביל לוודא שזה קורה אנחנו חייבים להישאר בממשלה. בלהבטיח את זה בכל דרך חבריי ואני עסקנו לילות כימים שבוע שעבר ובכך נעסוק גם בהמשך עד שזה יקרה בעזרת השם.