למה כשהחטופות שלנו משתחררות העזתים צועקים בהמוניהם "אַללָּהֻ אַכְּבַּר"?
למה מחבלי חמאס, שחלקם בילו עכשיו 15 חודשים במנוסה, ובקושי ראו אור יום, לא מנצלים את רגעי החירות הראשונים לקריאה מעומק הלב: "איזה כיף שיש הפסקת אש" או "קדימה, בואו נשקם את ההריסות"?
למה האינסטיקנט שלהם הוא דווקא קריאת התַּכְּבִּיר, שמאדירה ומהללת את האל שלהם, שעבורם מצוותו היא רצח, מוות, ג'יהאד, ושנאה לכל מה שטוב, בן חורין, ובעיקר לכל מה שהוא אחר מהם?
למה? כי המלחמה שבה אנחנו מצויים היא מלחמת דת. וכל מי שמנסה לספר לעצמו סיפורים אחרים, לא יוכל לשרוד במזרח התיכון. הלוואי שגם אם נותרו בינינו מספרים הסיפורים האלה, הם ילכו ויודרו מהחזקת ההגה המדיני והצבאי של חיינו.
הדבר המרגש ביום הזה הוא תמונות החטופות מתאחדות עם אמותיהן, אבל הדבר החשוב ביום הזה הוא תמונות החגיגות ברצועת עזה. החטופות שחוזרות מכמירות לב, אבל לצד ההתרגשות, חייבים לשים אלף עיניים על מה שקורה ברצועה.
הם צועקים "אַללָּהֻ אַכְּבַּר", כי רומי אמילי ודורון האהובות והאומללות הן לא הסיפור. הן רק פסיק אחד קטנטן בתוך מערך עצום בן מאות שנים של שנאה בלתי נשלטת מצד תרבות הרצח המוסלמית, כלפי העם היהודי.
הסרטונים שמגיעים מהרצועה, מעידים את מה שמבחינתי ממש לא מפתיע: 15 חודשי תמרון זרעו בה הרס פיזי עצום, אבל תודעת הג'יהאד אפילו לא נסדקה.
כל בני העוולה, כל אותם עשרות אלפי "בלתי מעורבים" שצהלו בתוך הרצועה בשבעה באוקטובר עם הגעת כלי הרכב שבהם אחינו החטופים, כל הצוהלים, מגיל חמש ועד 95, שתאוותם הגדולה באותו יום ארור היתה לזכות לתת חבטה לאחד מבני עמנו המבוהלים והפצועים שנכנסו זה עתה לתוך הרצועה, כל הארורים האלה חזרו היום לצהול.
כי מה שמעניין אותם זה לא השיקום של עצמם, מה שמעניין אותם זה לקיים את מצוות האל החולנית שלהם: לרצוח, להרע, להרוס, ולגרום לנו, לכופרים הארורים, לסבל ולמוות.
מי שמצוי בפרטים יודע שחמאס, מפלצת המוות שפשטה, אנסה, רצחה, וחטפה את אחיותינו ואחינו, לא פסקה כמעט לרגע מלתפקד כגוף חי ובועט.
חדלונה הבלתי נתפס של ממשלת ישראל ושל הדרג הבכיר בצה"ל גורם לך לרצות לדפוק את הראש בקיר בטון, אבל זה המצב לאשורו.
אנחנו, במו ידינו טיפחנו את חמאס תוך כדי המלחמה. ממשלת הימין מלא מלא, שלחה אותנו להקיז את דמנו בקרבות מול מחבלי חמאס, וביד השניה, הכניסה מדי יום מאות משאיות של מיטב התוצרת החקלאית, חומרי גלם, פירות וירקות, ואפילו ממתקים ושתיה קלה, לתוך רצועת עזה.
לא זו בלבד שהאכלנו את האויב בכל טוב, הוא כמובן גם מיקסם את זה עד תום, לקח לעצמו את כל הסיוע הזה, ומכר אותו בכסף מלא לאזרחי עזה, ובכך הכניס לעצמו סכום שנאמד בכמיליארד דולר.
מכאן כמובן שקצרה עבורו הדרך להמשיך ולתחזק את מנגנון המוות, שאותו האכלנו היטב. האויב, כמו שמצופה ממנו, המשיך להציב את מחבליו, אלה שקיבלו משכורות בול בזמן, לארוב ללוחמינו ולהרוג בהם.
במדינה מתוקנת האירוע המופרע והאמיתי לגמרי שתואר כאן בשורות האחרונות, היה מאפשר לאזרחי ישראל ובראשם להורי הלוחמים, להגיש תביעה ייצוגית נגד הממשלה ונגד חברי פורום מטכ"ל על הפקרה המונית. אבל לעת עתה, כפי שאפשר להבין, אנחנו עוד לא חיים במדינה מתוקנת.
מה שאנחנו חייבים להבין לאור צהלות ה"אַללָּהֻ אַכְּבַּר" הללו, שילדים, נערים וזקנים, צועקים אותן ברגעים אלה ממש, ברצועת עזה וגם ביהודה ושומרון, זה שהאירוע הזה הוא אחר לגמרי ממה שרבים מאיתנו חושבים.
מי שברגע הזה, שבו נחשף למימדי החורבן של רצועת עזה, קורא קריאות בשבחו של אללה, לצד שבועת אמונים למוחמד דף, אבי התוכנית שהביאה לחורבנה של עזה, לעולם לא ירפה מאיתנו.
הרי בשבעה באוקטובר לא היינו בכל חיכוך שהוא עם החות'ים בתימן, עם הלבנונים של חיזבאללה, ועם המיליציות בעיראק. ובכל זאת, כל אלה רק ראו שאנחנו נטבחים, ומייד אצו רצו להצטרף לחגיגת הג'יהאד.
לכן יש לנו שלוש אפשרויות: או להתקפל מהמרחב הזה, או לקפל מכאן את בני העם השני - שתי אופציות שאחת מהן לא תעלה על הדעת, והשנייה אינה מציאותית. או להחזיק בגרונו של האויב חזק, לא להרפות, ולעבוד לעומק על שינוי התודעה שלו.
זאת לא פונקציה של כמות המחבלים שנשחרר להם, לא של כמות השטח שנפנה להם (ע"ע ההתנתקות ומה שקרה אחריה) ולא כמות מקומות העבודה שנספק להם. זה עניין דתי, שהוא קשיח לחלוטין, של שנאה טהורה, מוחלטת, בין דורית, מאז ימיו של הנביא מוחמד ועד למעריציו העכשוויים של מוחמד דף.
ומה שנותר לנו, אזרחי ישראל שמבינים את האויב, ואלה שהתפכחו בעקבות המלחמה, זה לא להרפות מההנהגה שלנו, המדינית והצבאית, שתרדוף את אויבינו עד כלותם ולא תרפה מהם עד שישתנו.
כל מי שמנסה למכור לנו ניתוחים אחרים של המצב, פשוט לא מבין ערבית, פשוט לא מבין את האויב.
יש פיתרון אחד, לא קל, לא כייפי, ומתיש למדי, והוא רק להמשיך לנצח.
אומות יכולות להשתנות, זה קרה בהיסטוריה הרחוקה לשלל אומות שרדפו גם את אבותינו, זה קרה במאה שעברה ליפנים, וזה קרה גם לגרמנים, לכן הפיתרון הוא להמשיך להילחם באויב ולהכות בו, לצד השתלטות מלאה שלנו על כל הרצועה, ותפיסה מוחלטת של כל המערכות השלטוניות בה.
הרי הבנו שלא משנה כמה הרוסה תהיה עזה, כמה עשרות אלפים מבני עמם יהרגו, כמה קר יהיה להם בהיותם דיירי אוהל בחודש ינואר, מה שיותר חשוב מהכל הוא סבלו של היהודי והכחדתו, כחלק ממצוות האל.
זאת תמצית מה שפוספס באמ"ן, בשב"כ ובדרג המדיני ערב המלחמה, ולצערי יש מצב רציני שזה ממשיך להיות מפוספס גם ברגעים אלה ממש. הרכיב הדתי, הקשיח לחלוטין, זה שהתנאים הסביבתיים לא משנים את עמידותו בכהוא זה.
מהיכרותי העמוקה עם גופי המודיעין בעבר וגם היום, לצערי אני לא יכול לומר שהלקח הזה אפילו מתחיל להילמד.
כל בני המוות שצהלו היום ברחובות, הבוגרים מביניהם שנושאים נשק ועד אתמול זינבו בו בלוחמינו, והילדים שנושאים את עיניהם ליום שבו יאחזו בנשק, הם כאן כדי להזכיר עם מי יש לנו עסק, להזכיר לנו שהמלאכה לא הושלמה, ואפילו לא קרוב לזה.
הפיתרון היחיד הוא להמשיך לכסח את הדשא הלוך ושוב. שוב ושוב. לתפוס בעלות מוחלטת על כל המערכות ברצועת עזה, על כל פירור של סיוע הומניטרי, ולוודא שהוא מועבר ישירות לאזרחים.
להשתלט על מערכת החינוך ברצועה, ולוודא שמתחיל בה מחר תהליך של חינוך מחדש, מה שכונה בעבר "דה נאציפיקציה" יהפוך להיות "דה ג'יהאדיזציה". אחרי כמה שנים כאלה, אולי נוכל להעביר את המושכות לשותפינו הטובים מהאמירויות, שמבינים בעצמם היטב שאיסלאם קיצוני הוא סכנה לעולם כולו.
ואז, אולי בעוד כמה דורות, העזתים יוכלו לשלוט לבדם בחייהם שלהם, אבל רק אחרי שיהיה ברור שהם עברו שינוי עמוק ומוחלט. ואם לא, נמשיך אנחנו לאחוז במושכות, אחרת פשוט לא נוכל להתקיים כאן.
עמיחי אתאלי הוא אחיו של אלחנן אתאלי הי"ד ועיתונאי בידיעות אחרונות