אין זה מתפקידם של רבנים לשמש כועדת חקירה לאירועים מדיניים וצבאיים, אבל זה בהחלט מתפקידם להשתדל כמידת יכולתם לחנך למידות טובות, מידות של תורה ומוסר.
על כן אני רואה חובה לעצמי לכתוב את השורות הבאות. מכתב ההתפטרות של הרמטכ"ל והודעתו לתקשורת מאתמול, מעוררים השראה באצילותם, בישרותם ובאמינותם. זו לא רק לקיחת האחריות האישית על כישלון הצבא בשמחת תורה תשפ"ד, ונשיאתו בליבו לכל ימי חייו.
זו גם השתקפות מרוכזת של דמותו של אדם צנוע, לא כריזמטי, שהקדיש את חייו לבטחון ישראל, מילא בנאמנות ובמסירות את רוב התפקידים המשמעותיים בצה"ל עד לבחירתו לתפקיד הרמטכ"ל, ומתוך תחושת אחריות עמוקה הצליח להתגבר על זעזוע האסון, ולהוביל את צה"ל למלחמה רבת חזיתות ורבת הישגים כבירים, אשר בעזרת ה' ימנעו מהמדינה סכנה קיומית בעתיד.
במשך למעלה משנה ניכר היה שהאיש עובד ללא לאות, נמצא בכל מקום, כמעט שאינו ישן ואינו אוכל. לוקח אחריות.
לפני למעלה משישים שנה הייתי חניך בשבט משואות של הצופים הדתיים בירושלים. היתה שם דמות כריזמטית, מדריך יפה תואר, ערכי, יודע תורה ושומר מצוות, דמות להערצה. שמו היה הרצי הלוי. הרצי נפל בקרב על שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים, והשאיר אחריו את יפה אשתו וילדה בבטנה.
זמן קצר אחר כך נולד בן לאחיו "מומס", שגם הוא היה מדריך בשבט שלנו. אך טבעי היה לקרוא לרך הנולד על שם דודו. זהו הרצי הלוי, הרמטכ"ל, שהמשיך בדרכו שלו את מפעל חייו הקצרים של הרצי הראשון.
מותר לבקר אם יש מה לבקר, אבל אסור להיות כפוי טובה. על השנה האחרונה עם ישראל חייב להרצי הלוי תודה גדולה. על ההישגים, על הצניעות, ועל הנשיאה באחריות. הרמטכ"ל, אנחנו מצדיעים לך.