אנחנו עומדים, בדור זה בכלל, ובימים אלו בפרט, בפני שאלות ציבוריות כבדות משקל והרות גורל לעם ישראל.
והנה אנחנו מוצאים בכל אחת מן הסוגיות שעולות לדיון פערים עצומים בתפיסה ההלכתית בין גדולי התורה השונים והדעות חלוקות עד למאוד.
ניקח לדוגמא כמה שאלות כבדות משקל ואקטואליות במיוחד.
התגייסות לצבא:
התורה מרימה על נס "כל יוצא צבא מישראל", אומרת כי "במלחמת מצווה הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה", ודורשת שבראש המלחמה ילכו דווקא הצדיקים יראי ה'. משה רבינו בכבודו ובעצמו נחלץ להילחם מלחמות ה', אלעזר הכהן, יהושע בן-נון, גדולי מנהיגי ישראל בכל תקופת השופטים, שאול המלך משיח ה', כמובן נעים זמירות ישראל דוד מלך המשיח, ובני חשמונאי הכהנים שנלחמו במסירות נפש להשיב את המלכות לישראל.
אין צריך לומר שנפסק להלכה שגויים שבאו אפילו על עסקי קש ותבן מצווה על כל ישראל שיכולין לעזור לצאת למלחמה נגדם אפילו בשבת.
אבל - יש הסוברים, מחששות והסברים שונים, שיש איסור חמור להתגייס ולהילחם, בלי שום תנאי ובלי שום פתח, בלי שום צד לדיון כיוון והתאמה, ויש שאף אמרו שיש דין יהרג ואל יעבור, או שיש לצאת לחוץ לארץ, העיקר שלא לעבור על האיסור החמור של ההתגייסות לצבא.
אוסלו וגוש קטיף:
כידוע, תורתנו הקדושה מתחילתה ועד סופה חוזרת אינספור פעמים על המצווה הגדולה של ירושת הארץ, וכפי שביאר הרמב"ן שנצטווינו לרשת את הארץ לכל גבולותיה, ולא נניחנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה.
התורה מבהירה לנו באופן מפורש שאינו משתמע לשני פנים:
"וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ וגו' וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם אֶעֱשֶׂה לָכֶם".
וידועים דברי רש"י ואור החיים הק' על אתר.
התורה גם מצווה אותנו "לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם", וביארו חז"ל שאסור לתת להם חניה בקרקע.
אבל - יש מי שמצאו הסברים איך להתיר למסור בידיים שטח של מדינת ישראל בארץ ישראל לידי אוטונומיה וריבונות של הגרועים שבאויבינו. מה שכידוע עלה ועולה לנו בשפך דם נוראי אכזר וכואב עד למאוד.
בתנ"ך יש אינספור סיפורי מלחמות, לא מצאנו בשום מקום שעל מנת לשחרר חטופים, התורה הדריכה אותנו להיכנע לדרישות האויב, מכוח טענה שחיים של החטופים כעת הם הצלה וודאית לעומת ספק חשש עתידי. לא מצאנו כזאת בתורת ישראל.
אברהם אבינו יוצא למלחמה מסוכנת מאוד על מנת להציל את לוט. לא פותח במשא ומתן שיכול להציל את חייו וחיי לוט, אלא נכנס למלחמה מסוכנת שעלולה להסתיים בהריגתם. אברהם מלמד אותנו לדורות, אין דרך אחרת להשיב חטופים מלבד להשיב מלחמה שערה.
הכנענים שובים שפחה אחת מעם ישראל, עם ישראל לא עושים איתם משא ומתן, אלא יוצאים למלחמה על כל המשתמע מכך, להשיב את השבויה, ובעצם, על מנת להשיב את כבוד ישראל.
דוד עוד לפני היותו מלך ישראל, שובים העמלקים את כל בני המשפחות שלו ושל אנשיו. לאחר בכי וכאב גדול מאוד, על אף הסכנה העצומה שיש בכך הן לו וללוחמיו והן לשבויים, הוא קם ויוצא למלחמה ומכה בעמלקים ומשיב את כל החטופים. לא משא ומתן, לא כניעה למען הצלת חיים עכשוויים, אלא מלחמה - "ארדפה אויבי ואשמידם ולא אשוב עד כלותם".
כאשר מלך ישראל מנצח במלחמה את מלך ארם וסוגר עליו, מלך ארם מתחנן שירחם עליו ובתמורה הוא יכרות ברית וישיב שטחים לישראל. מלך ישראל נעתר לו, ועל כך אומר לו הנביא: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר יְ-הוָה יַעַן שִׁלַּחְתָּ אֶת אִישׁ חֶרְמִי מִיָּד, וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ וְעַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ".
הרי לנו איסור חמור מאוד לשחרר את אויבי ישראל.
התורה אוסרת באיסור חמור לשחרר רוצח לחופשי במקום לעשות בו דין, אפילו יהודי שרצח, על אחת כמה וכמה אויב שרצח ומשתוקק לשוב ולרצוח. על אחת כמה וכמה אלפי רוצחים שמהווים סכנה נוראית ברורה ומיידית לרבבות ישראל.
התורה אוסרת אפילו למכור ברזל לאויב מחשש שמא יעשה מכך נשק, הרי שלשחרר רבי מרצחים זה איסור בלתי נתפס בחומרתו וסכנתו.
התורה אוסרת לסגת אחורה במלחמה, שתחילת נפילה - ניסה. והיו מעמידים חיילים ובידיהם כשילי ברזל לקפח את שוקיו של מי שמתחיל לנוס. על אחת כמה וכמה שאסור לעשות עסקת כניעה שנותנת רוח עצומה לאויב להמשיך להילחם ולהכות בנו.
התורה אוסרת לעזוב שטח מארץ ישראל (שנקנה ונכבש בדם רב ובמסירות נפש כפשוטו ממש) לידי גויים, תמיד, וכל שכן ועל אחת כמה וכמה לידי אויב אכזרי בזמן מלחמה.
אבל - יש הסוברים שבכדי לשחרר חטופים מותר להיכנע ולהפסיד במלחמה, ומותר לשחרר אלפי רוצחים, ומותר לעזוב לידי האויב את שטחי הארץ שנכבשו, ולהשפיל את כבוד ישראל וכבוד שמים עד עפר, ולהביא את רבבות ישראל לידי סכנת נפשות עצומה.
הר הבית והמקדש:
ואיני יכול שלא להזכיר גם את דגל המלחמה של אויבינו, הלא הוא מבול אל אקצא. הם אומרים בפה מלא בכל דרך שהיא שהם נלחמים על מקום מקדשנו.
במצב כזה, ברור לכל שהניצחון במלחמה תלוי באופן ישיר במציאות בהר הבית. רק כאשר נשלוט באופן מלא וביד רמה בהר הבית - ננצח.
התורה מחייבת אותנו לדרוש לציון, להסיר את החרפה שאויבינו מחרפים ומבזים את מקום המקדש. התורה מתירה ואף מחייבת לעלות להר הבית בטהרה הדרושה ובמקומות המותרים, ולעשות כל שביכולתנו להשיב את כבוד המקום לתפארתו, ולקרב את מצוות בניין המקדש וכל המצוות הרבות התלויים בה (גם אם הדרך עוד ארוכה לפנינו).
אבל - יש הסוברים שעל כך שאויבי ישראל נמצאים במקום, מחללים ומבזים וקוראים קריאות הסתה לרצח יהודים - אין צורך להתייחס. אבל יהודים שעולים בטהרה כהלכה על פי רבנים גדולים וחשובים, יש חובה למחות באיסור הנורא. ויש איסור לחשוב בכלל על האפשרות של חידוש עבודת המקדש והקורבנות.
אם כן, איך נזכה לכוון לאמיתה של תורה?
חז"ל מספרים לנו שר' זירא התענה מאה תעניות לשכוח את תורת בבל. "אין תורה כתורת ארץ ישראל".
זה מדהים, בשביל לזכות לתורת ארץ ישראל צריך להתנתק לגמרי מהתפישה של תורת חוץ לארץ – תורת הגלות.
וכך כתב מרן הראי"ה קוק זצ"ל:
"ואם יבוא אדם לחדש דברים עליונים בעסקי התשובה בזמן הזה, ואל דברת הקץ המגולה ואור הישועה הזרוחה לא יביט, לא יוכל לכוון שום דבר לאמיתתה של תורת אמת".
כאשר לא מחוברים לתורת ארץ ישראל, לתורה גדולה שרואה את אור ה' שזורח עלינו, בתביעה של התורה לשוב אל כל שלימותה וקיומה המפואר והגדול, בתורה שמחברת את התורה שבעל פה אל התורה שבכתב, ולא סוגרת את התורה בד' אמות של הלכה - עלולים לטעות וחלילה להפוך דברי אלוהים חיים.
חובתנו ללמד לכל ישראל את הדרך בה ישכון אורו הגדול הטוב והמתוק עלינו, תורת חיים - תורת ארץ ישראל.