
התרגלנו למחשבה שהתקשורת הישראלית יש בה הגמוניה של השקפת עולם ליברלית פרוגרסיבית (המכונה 'שמאל רדיקלי'), אבל הנה מתברר שיש כאן מאבק קשה בין רגש לשכל, ולא בין אידיאולוגיות –
אי אפשר לא להרגיש את הכאב הנורא של משפחות החטופים, ואת ההתרגשות העצומה עם כל חטופה וחטוף שמשתחררים – ההזדהות עם כל מה שעבר על החטופים ועל המשפחות, והשמחה הגדולה עם השחרור – הרגשות גואים כמעט בכל נפש ישראלית ויהודית!
לעומת זה, למחיר המטורף שמדינת ישראל משלמת בשחרור מאות מרצחים אין פנים ואין שמות – מי יכול לדעת אם וכמה ישראלים ייחטפו ויירצחו בעתיד? מתי זה יקרה? ומה שמותיהם?
השכל מבין מה נורא המחיר שכולנו נשלם על הצלתם המרגשת כל כך של חטופינו עם שחרורם כעת, אבל בעוצמת התקשורת שולט הרגש, שחודר כל מסך ונכנס לכל לב. את ההבנה השכלית אפשר לצלם ולשדר רק בשיחות ובוויכוחים!
הרגש מרגיש בכל יום ועונה על השאלה הכבדה, האם מדינת ישראל מנצחת במלחמה או חלילה נכשלת, לפי החדשות של אותו יום! לעומת זה, השכל יודע, שהניצחון לא ייקבע לפי תרגילי חמאס בשחרור חטופינו, אלא לפי מה שיקרה בהמשך –
האם חמאס ישלוט בעזה, ויוכל לבנות מחדש את כוחו הצבאי?
האם ישראל תיסוג מכל שטחי עזה למען שחרור כל חטופינו?
האם חמאס יוכל גם לאיים על יישובינו ב'עוטף עזה' מן הגדרות, כמו מעמדות השיגור והמנהרות?
האם ישראל תמצא דרך להמשיך את המלחמה להכרעת חמאס?
מי יקבל אחריות על שיקום עזה – מצרים? סעודיה? – ובאלו תנאים?
כמה תושבים יישארו בעזה, וכמה יצליחו לעזוב?
הרגש גם שם לב לתהלוכות השמחה בקרב הפלסטינים, שהן תגובה טבעית לשחרור ההמוני, ואי אפשר למנוע אותן! אבל השאלה הקריטית היא מה יעשו ממשלות ישראל מול מרצחים ששוחררו וחוזרים למעגל הטרור? האם שוב נמתין לקבל מידע ברור על פיגוע מיידי שמצולם ומשודר מייד בכל העוצמה? או אולי נתחיל לחסל אותם מיד עם חזרתם לשורות הארגונים והטרור? תוך כדי כתיבה אני קורא, שאחד המשוחררים בפעימה הראשונה חוסל בקבטיה, בצפון מזרח השומרון – חשוב מאד, אבל השכל אומר לי להמתין ולצפות לחיסולים בהיקף משמעותי.
הרגש זועק בעיקר כאשר מתרחש פיגוע עם נפגעים שלנו, ואז גם אפשר להצדיק את תגובותינו לפחות באוזני מדינות התומכות בנו בדרך כלל.
חיסול מהיר של מרצחים ששוחררו וחוזרים לשורות הטרור עלול להיתקל בתגובות קשות בעולם, וממשלות ישראל כבר הוכיחו שקשה להן להתמודד – גם כשישראל מביאה הוכחות ברורות לפיגועי טרור שכבר קרו, או שעומדים לקרות בטווח מיידי, קשה לנו להסביר את פעולותינו נגד הטרור, ולהתמודד בעולם, שמקבל כעובדה החזקת חטופים ישראלים בפשעי מלחמה ברורים לפי הדין הבינלאומי, ואינו דורש מאומה ממדינות תומכות חמאס – אבל בארגונים בינלאומיים מאשימים אותנו בפשעי המלחמה שגרם חמאס בעזה!
השכל אומר, שאם רבים ממשוחררי המרצחים יחוסלו בטווח זמן לא ארוך, רבים אחרים יירתעו ולא יחזרו לשורות הארגונים, כי גם להם עדיף לחיות בבית סוהר ישראלי שמתנהל לפי הדין הישראלי והבינלאומי, מאשר להשתחרר ולהתחסל מירי של כטב"ם ישראלי בהכוונת שב"כ – אבל קשה מאד לצלם ולשדר חשיבה שכלית כזאת, והרגש ממתין לפיגועים שמצטלמים היטב, בארץ ובעולם!
יש בדיחה ידועה שמנסה להכות בשכל, ולהציל את הרגש:
שכל ורגש יצאו יחד לטיול לילי; באמצע הלילה ניסו לעצור טרמפ על שפת כביש שומם כדי לחזור, אבל שום רכב לא הגיע והחליטו לישון בשטח – השכל נכנס לשק שינה במרחק מה מהכביש מתוך זהירות, ואילו הרגש נשכב באמצע הכביש כדי שרכב אם יגיע, יעצור – כעבור זמן הגיע רכב במהירות עצומה, ברגע האחרון זיהה לפניו מכשול על הכביש, משך את ההגה לצד ודרס את השכל!
האם יש סיכוי שמשהו טוב יצמח בכל זאת מהמחיר המסוכן שמדינת ישראל משלמת למען שחרור חטופינו? רק ה' יודע!
אישית, אני משאיר את הרגש בעיקר לתפילות, לשיח שלי עם בורא עולם והאדם "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו" – את החדשות אני קורא (מה שאני מחליט לקרוא) בחשיבה שכלית, במיוחד אחרי שהחלטתי להפסיק להקשיב ולחדול מלצפות בשידורים! כך אני מרגיש משוחרר מגלי הרגש התקשורתי, והרבה יותר חופשי כאדם חושב ועצמאי, ברוך השם!