השבועיים הראשונים לכהונת טראמפ הוציאו מהנפטלין את ההיגיון הפשוט. את האמונה הפשוטה של האדם בכך שמה שהוא רואה ומפנים באמצעות שכלו, הוא בעיקרון אמיתי ונכון.
מאז ימיו של קרל מרקס, השמאל נוקט טקטיקה מאוד מוצלחת של בלבול וזריית ספק.
הדוגמה הכי בולטת לכך היא בתחום המגדר: טרללת הפוליטיקלי־קורקט מכוונת כולה לטעת ספק באחת ההבחנות הראשונות שאדם רוכש בינקותו: ההבחנה בין זכר לנקבה. בתחילה השמאל אמר לנו שמה שאנחנו רואים ותופסים בחושינו איננו נכון. אנחנו רואים אדם עם קול עמוק, זיפים ומבנה גוף גברי אבל בעצם זו לגמרי אישה. ואחרי שלא השתכנענו, השמאל מעלה הילוך וגורם לנו להטיל ספק לא רק באמיתות אלא גם במוסריות של מה שאנחנו רואים.
אם אנחנו מתעקשים להתייחס לאדם שמולנו כאל גבר, למרות שהוא דורש שנתייחס אליו כאל אישה, אזי אנחנו אנשים רעים, חשוכים, לא מוסריים. המניע היחיד לאדישותנו הנפשעת לבחירה המגדרית של האדם שמולנו הוא השתייכותנו, עמוק בפנים, לאותה קבוצה חשוכה של גזענים, מיזוגנים מסרסי להט"בים. ואנחנו לא רוצים להיות שם. אם אין לנו יסודות מוסריים איתנים וביטחון בריא בתפיסת עולמנו, אך טבעי הוא שנזנק לחיקו החמים של השמאל היפה, ונאמץ את כל מוסכמותיו.
אחרי שהבנו מה ניסה השמאל לעשות בשדה המגדר, אפשר לזהות את אותה שיטה גם בשדות פוליטיים אחרים: הגירה, חינוך, כלכלה וצבא.
המתקפה הקטלנית ביותר של השמאל על ההיגיון הסביר היא כנראה בסכסוך הישראלי-ערבי. אנחנו חיים כאן, מביטים ללאומנות הפלשתינית בעיניים, ויודעים לומר מכלי ראשון שמדובר בפרויקט שתכליתו היחידה היא השמדת מדינת ישראל. אבל משחר ימי הסכסוך מטפטפים לנו שההכרה הפשוטה הזאת – כמו ההכרה שגבר הוא גבר ואישה היא אישה – היא לא רק שגויה, היא גם לא מוסרית. כשהפגנו נגד אוסלו והגירוש אמרו לנו שאנחנו שונאי שלום. כשהפגנו נגד עסקת סינוואר, ונגד העסקה הנוכחית – סיפרו לנו שאנחנו עושים זאת משום שאנחנו שונאים את החטופים ורוצים להקריב אותם על מזבח המשך כהונתו של נתניהו. המתקפה של השמאל על השכל הישר היא בלתי פוסקת, ולמרבה הצער היא מפילה חללים.
ואז הגיע טראמפ. החידוש המרענן שהוא מביא עימו לשיח הוא ההכרה העמוקה שכל נורמה, כל אמיתה שהונחלה לנו על ידי מכונת התעמולה המתמדת של השמאל המרקסיסטי – חשודה מראש, והיא בוודאי לא אקסיומה. טראמפ אדיש לחלוטין לסופרלטיבים שהשמאל הדביק לו מאז שפרץ לחיים הציבוריים: הוא גזען, מיזוגן, להט"בופוב וכו'. הוא לא טורח להתווכח עם המיתוג הזה. זה לא מעניין את בוחריו ולכן זה גם לא מעניין אותו.
אל הסוגיות הבוערות ביותר הוא ניגש לא עם כפפות של משי, אלא עם כפפות אגרוף. הוא משליך על השולחן את מדיניות הטרנספר, ולא טורח לשלם אפילו מס שפתיים למאמץ האדיר שהשמאל השקיע כדי לקעקע את הפתרון המדיני הזה כבלתי מוסרי. הוא יודע היטב אמת פשוטה: עוצמת מתקפותיו המוסריות של השמאל על רעיון או מדיניות נמצאת ביחס ישר לאיום שלו לא על החברה והמוסר אלא על השמאל, מטרותיו ותפיסותיו. ככל שהשמאל משקיע אנרגיות רבות יותר במיתוג רעיון כבלתי מוסרי ומרושע, כך ניתן להניח שהרעיון נכון יותר.
מאז המלחמות הנפוליאוניות ועד היום, ההיסטוריה מלמדת אותנו שטרנספר הוא דרך טובה והומנית לפתור סכסוכים. טרנספר זה לא דבר יפה, ובטח לא דבר הומני מצד עצמו, אבל הוא הרבה פחות גרוע ממלחמה. התקפות השמאל על האמת הפשוטה הזאת חושפות את פניו המכוערות של המרקסיזם: השמאל לא נגד סכסוכים. הוא בעדם. החיכוך הבין־מעמדי הנצחי והבלתי נמנע הוא יסוד מכונן בהגות המרקסיסטית. המלחמות הללו, המהפכות הנכספות של מרקס, הן צעד חיוני בדרך לאוטופיה האל־מעמדית והפוסט־לאומית. ובגלל שטרנספר מביא שלום – השמאל שונא את הטרנספר.
החסינות שטראמפ פיתח למתקפות השמאל על ההיגיון הסביר חייבת לשמש, בין השאר, שיעור לימין הישראלי: עד שלא נחדל להרכין ראש בפני הגמוניית השמאל, עד שלא נשליך את כפפות המשי ונעטה את כפפות האגרוף, הימין לא ימשול וישראל לא תהיה דמוקרטיה.