עיסקת הזהב של טראמפ

ביום שלישי בלילה התמקמתי מול שלל אמצעי התקשורת והכנתי את עצמי ללילה ארוך.

הפעם האחרונה שאני זוכר את עצמי בציפייה דומה, לקראת אירוע של לילה חצי־לבן כזה, היה כשהייתי ילד והוריי הרשו לי באופן יוצא דופן להישאר ער, כדי לצפות בשעות הלילה הקטנות בקרב האגרופים האגדי בין מוחמד עלי לג'ו פרייזר, בשנת 1974. והנה אחרי יותר מיובל שנים זה קורה שוב.

גם הפעם ראיתי ושמעתי עד הסוף, מזפזפ בין אתרי האינטרנט והערוצים השונים. הערוץ האהוב עליי הוא רשת ב'. שם יש ריכוז של אנשים מרגיזים, אנשים רדיופונים מאוד שהחליטו שמשם יוציאו אותם רק על אלונקה, והיות שאני, כמו רוב הישראלים, אוהב להתרגז, אני בא לשם הרבה. הפעם ביקרתי בתוכנית מיוחדת שהם הפיקו לכבוד פסגת טראמפ-נתניהו.

הייתה שם אווירת נכאים, משהו בין חמיצות קיצונית לאבל כבד. הנושא העיקרי שדיברו עליו בתחילת השידור במשך דקות ארוכות היה בגידת נתניהו בביידן, שהרי אמר דונט והציל אותנו. וכל כך למה? כי טראמפ התפאר שבניגוד לממשל ביידן הוא תומך בישראל ללא סייג, ונתניהו לא מחה על כך ולא הגן על ביידן. זה היה כאמור האישיו העיקרי במשך דקות ארוכות. ברצינות. זה היה חמור מאוד בעיני המתדיינים שם. כאילו זה מה שצריך להטריד אותנו עכשיו: למה נתניהו לא אמר איזו מילה טובה על ביידן. כל זה היה עוד לפני מסיבת העיתונאים, שהיא הייתה ללא ספק גולת הכותרת של האירוע.

ובכן, טראמפ עשה זאת שוב. הוא הפתיע את כל העולם. על זה באמת לא חשבנו. לפי תוכניתו, לישראל יהיה סוג של גבול משותף עם ארצות הברית. את התוכנית הנועזת הזאת הוא נימק בקביעה שאי אפשר לחזור על אותה טעות שהביאה שוב ושוב מלחמות וסבל בכל פעם מחדש. הוא חזר על הנימוק לפחות שלוש פעמים. ובאמת, כשחושבים על זה, אין יותר הגיוני מכך. מלחמה, הפסקת אש, חימוש מחדש, מלחמה, הפסקת אש, חימוש מחדש וחוזר חלילה. איזו חברה במשק שרוצה לשמור על תחרותיות ועל מקומה בשוק, הייתה חוזרת על מודל עסקי שנכשל פעם אחר פעם? וזה הרי בדיוק מה שקרה אצלנו באזור. מדינות כל העולם השקיעו הון עתק במה שנקרא, על פי מיטב המסורת האורווליאנית, "תהליך שלום", שפרנס בסופו של דבר רק דבר אחד: תוקפנות ערבית שנהייתה יותר ויותר אכזרית והביאה שוב ושוב לסבבי מלחמה בלתי פוסקים. כאשר נגמר אחד מהם, השני כבר היה באופק.

ועכשיו בא טראמפ עם חזון שאף אחד לא חשב עליו, וגם הוא בעצמו לא דמיין אותו לפני שנה, ומציע תוכנית יצירתית: להפוך את רצועת עזה אם לא למדינה ה־51 של ארצות הברית אזי לפחות למשהו כמו גואנטנמו. למי שלא בקיא, גואנטנמו הוא מפרץ בקובה שנמצא תחת הממשל האמריקני, רק גדול יותר ובתנאים ידידותיים יותר מבחינת הסביבה התומכת (ישראל).

וכאן צריך לומר עוד משהו שלא נאמר במפורש, אבל לי לפחות נראה די ברור: תוכנית טראמפ תכלול הקמת בסיס צבאי אמריקני בשליטה אמריקנית מלאה בים התיכון. לאור זאת גם מובן הלהט שבו טראמפ מקדם את תוכניתו. זה לא משום שהוא הפך מאיש עסקים מפוקח לאוונגליסט משיחי המבקש לסייע לישראל מעל ומעבר למה שהיא בעצמה דורשת. הוא נשאר אותו איש עסקים, רק יותר יצירתי ועם כוח של מעצמה באמתחתו. זו הזדמנות פז בעבור ארצות הברית לשפר את המצב האסטרטגי שלה באזור. דבר כזה קורה פעם במאה שנה, וזה קרה בדיוק כשטראמפ נבחר לנשיא, ותוכניתו לעשות את אמריקה great again יוצאת לדרך. נפלאות דרכי ה'.

הבסיס הצבאי האמריקני ייהנה כאמור מסביבה ידידותית, ויישאר עוד די שטח ברצועת החוף כדי להקים שם גם אזור תיירותי. כל זה יספק את ה־thousands of jobs שעליהם דיבר טראמפ, ואין ספק שתינתן עדיפות לעובדים ישראלים מאשר לאוכלוסייה הערבית שעלולה להפוך לעוינת בכל רגע נתון. זה גם מה שעומד מאחורי החוליה היותר חלשה בתוכניתו של טראמפ: העברת רוב תושבי עזה למקומות אחרים. אבל גם זה עשוי להפוך לריאלי. בהתחשב באינטרס העצום שיש לאמריקנים במימוש התוכנית האסטרטגית שלהם, וכן בסיוע העצום לא פחות שהם מעניקים למצרים, לא מן הנמנע שיימצא פתרון, בפרט אם כל האזור אכן ירוויח מהאפשרויות הכלכליות והדולרים שיזרמו לכאן. תושבי הסביבה, גם בצד המצרי, ישמחו במשכורות בדולרים כדי לספק את התשתית למפעל האמריקני העצום שייבנה כאן. ובכן חלום שבעזרת השם הולך להתגשם.

יש לקוות שבמסגרת התוכנית הבלתי צפויה הזאת ישוחררו גם כל החטופים, כי היא סוגרת על חמאס באופן כזה שלבכירי הארגון לא יישארו הרבה אופציות להישאר בחיים אלא אם ישחררו את החטופים בתנאים שבמצב החדש שנוצר ישראל תוכל להשלים איתם. והכול בניצוחו של מנהיג ההיסטוריה שלב המלכים בידו. לו יהי.