נועה ארגמני, שחולצה משבי חמאס אחרי שמונה חודשים ב"מבצע ארנון", פרסמה היום (חמישי) סטורי בחשבון האינסטגרם שלה בו היא כותבת לבן זוגה, אבינתן אור שעדיין מוחזק בידי חמאס, ומציין היום את יום הולדתו ה-32.
"כבר שנה ו-4 חודשים שהחיים שלנו פשוט עצרו מלכת והחלומות רק מחכים שנגשים אותם. אני יכולה להגיד לך שאני עושה הכל על מנת להחזיר אותך, על מנת להגיע לשלב השני של העסקה ועל מנת שלא תשכח מאחור", כתבה ארגמני.
היא הוסיפה "אני מחכה לרגע שבו אוכל לחבק אותך שוב ולחגוג ימי הולדת ביחד באיזה חופשה במקום יפה".
לפני כשלושה שבועות סיפרה ארגמני לראשונה באופן מפורט את הימים הקשים שעברו עליה בשבי במהלך אירוע במיאמי.
"לפני קצת יותר משנה, איש לא הכיר את שמי. הייתי רק סטודנטית להנדסת תוכנה. אהבתי לטייל בעולם, לחגוג את החיים וללכת למסיבות", פתחה ארגמני.
היא תיארה את הרגעים שבהם החל הסיוט. "ב-6:30 בבוקר כשהחלו הטילים חשבנו שזה רק עוד סבב רגיל מעזה. נכנסנו לרכב שלנו אבל המחבלים התחילו לירות עלינו, לא משנה לאן פנינו. לפתע הרכב שלנו נתקע. קפצנו החוצה מהרכב שלנו, רצנו לתוך היער, תחת אש הטילים. התחבאנו במשך שעות, עד שקבוצת מחבלים גילו אותנו.
אחד המחבלים תפס אותי, ואני התחננתי אליו, 'בבקשה אל תהרוג אותנו'. הם זרקו אותי על גבי אופנוע והפרידו ביני לבין אבינתן. צעקתי אל אבינתן כי לא רציתי שניפרד. אחרי דקה על האופנוע, לפתע מצאתי את עצמי באמצע עזה. זאת הייתה הפעם האחרונה שבה ראיתי את בן זוגי".
היא סיפרה כי המחשבה הראשונה שלה כאשר נחטפה הייתה על אימה, ליאורה שחלתה בסרטן קשה ונפטרה לאחר שובה. "כל מה שחשבתי עליו זה שאני חייבת לראות אותה שוב".
על תקופת השבי סיפרה: "בהתחלה החזיקו אותי עם שתי ילדות קטנות, הילה רותם ואמילי הנד. הייתי צריכה להיות אמיצה, לא רק בשביל עצמי אלא גם בשביל הבנות. הילה ואמילי שוחררו בעסקת החטופים הראשונה, לאחר 50 יום. צפיתי בהן ובשתי נשים אחרות שהיו איתי בשבי חוזרות הביתה למשפחותיהן. אני נותרתי מאחור. לא הייתי שייכת לאף קטגוריה שנכללה בשחרורים. אני לא יכולה אפילו להסביר את התחושה שאת זאת שנשארת מאחור".
"לאחר 54 ימים בשבי, היינו רק אני, איתי סבירסקי ויוסי שרעבי. את שלושתנו יחד החזיקו בשבי בתוך בית, אך יום אחד הבית הופצץ והוא התמוטט עלינו. מצאנו את עצמנו בהריסות. איתי היה מסוגל לעמוד, ויוסי ואני נלכדנו מתחת להריסות. לא יכולתי לזוז, לא יכולתי לנשום. חשבתי לעצמי שייתכן שזאת השנייה האחרונה של חיי. צעקתי חזק כדי שמישהו יוכל לשמוע אותי, ושמעתי גם את יוסי צועק, אך לאחר מספר שניות הפסקתי לשמוע את הצעקות של יוסי", סיפרה בכאב. "נמשכתי החוצה מההריסות וניסיתי לעזור ליוסי. כשהוצאנו אותו זה כבר היה מאוחר מדי. יוסי היה חבר קרוב שלי, והוא היה נשמה טובה וטהורה והוא יישאר בליבי לעד".
זמן קצר אחר כך נרצח גם איתי סבירסקי. "איתי ואני היינו צריכים למצוא מסתור. אחד מהשובים שלנו לקח אותנו לבית אחר. אבל יומיים לאחר מכן איתי נרצח בידי השובה הזה. איתי היה לצידי מהיום הראשון בשבי. סיפרנו זה לזו הכול. הוא היה הנשמה התאומה שלי, לא הייתי מסוגלת לשרוד בלעדיו".
לאחר מותם של שרעבי וסבירסקי חמאס פרסם סרטון שלה. "מהרגע הזה הייתי לבד עם חמישה מחבלים באותו בית. חייתי בפחד בכל יום ויום. לא רציתי שהשובים פתאום יאבדו שליטה וירצחו אותי. כל המחבלים היו חמושים בכלי נשק רבים, סכינים ורימונים. גרתי באזור מלחמה. כל שנייה הרגישה כמו השנייה האחרונה של חיי. הייתי בלי מים, בלי חשמל ובלי מזגן, הזעתי כל היום. הייתי בלי אוכל, סגורה בחדר קטנטן בלי חלונות. היה לי חום גבוה, לא היו תרופות והתקלחתי פעמיים בחודש".
מבצע החילוץ היה נקודת האור עבורי. "לחזור הביתה היה נס שהתאפשר בזכות גיבורים. ב-8 ביוני, היום שבו חולצתי, החיילים הישראלים התפרצו לחדר שלי ואמרו 'נועה, אנחנו כאן כדי להחזיר אותך הביתה'. לא הבנתי מה קורה. רק כשראיתי מגן דוד על מדיהם הבנתי שניצלתי".
היא עוד הספיקה לראות את אימה לפני פטירתה. "משאלתה האחרונה של אימי לפני שנפטרה הייתה לראות אותי שוב, וכנגד כל הסיכויים, המשאלה של שתינו התממשה. שלושה שבועות לאחר מכן אימי האמיצה, החזקה והמדהימה נפטרה. הפטירה שלה קשה לי כל כך, אבל לפחות זכיתי לראות אותה שוב".