"יש לי שתי בנות, ואחת מהן בחרה לחיות עם בן זוג לא יהודי. זה היכה בנו קשות", מספרת יפה תורגמן, ישראלית שהיגרה לקולורדו שבארצות הברית לפני 35 שנה.
"כשראיתי את בעלי עם דמעות גדולות בעיניים, נזכרתי שרק פעם אחת בחיים ראיתי אותו בוכה, זה היה כשאמא שלו נפטרה. הפעם השנייה הייתה אז, כשבתנו הודיעה לנו שהיא בחרה בבן זוג לא יהודי.
אדגיש שגידלנו את שתי בנותינו בבית ישראלי מאוד, עם השפה העברית ושולחנות חג הכי גדולים שאפשר. הקפדנו על חיים מלאי יהדות בבית, והבנות עבדו כאסיסטנטיות שלי בבית הספר העברי שבו אני עדיין מלמדת, ועדיין זה קרה!"
זה לא היה הקושי היחיד שעימו התמודדה תורגמן בעקבות ההחלטה לעזוב את ישראל ולבנות את חייה בחו"ל, והסצנות הכואבות הללו פקדו לא רק את ביתה שלה. ההיכרות עם קהילת הישראלים היורדים בקולורדו הביאה לפתחה סיפורים נוספים של התמודדויות, אתגרים ולא מעט כאבים של מי שהעדיפו את הנוצץ בחו"ל על פני השורשים בארץ. את כל אלה החליטה תורגמן לאגד לספר ראשון מסוגו בשם 'בעולם החצויים', שהשקיעה בו מאמצים ומשאבים מרובים, כדי לחשוף לציבור הרחב את הבקיעים העמוקים מתחת לחייהם המושלמים כביכול של הישראלים שבחרו בארצו של הדוד סם.
"כשעזבתי את הארץ לא היה מי שיגיד לי עם אילו השלכות אני עלולה להתמודד", היא משתפת, "יכול להיות שאם מישהו היה נותן לי לקרוא את הספר שכתבתי לפני שקיבלנו את ההחלטה לרדת מהארץ, אולי הייתי שוקלת זאת בכובד ראש. הלוואי שלפני 35 שנה מישהו היה מגיש לי ספר כזה". ואת מה שנמנע ממנה היא מבקשת כעת לתת לישראלים של הדור הזה: "רציתי לשתף את כל אלה שעדיין רוצים לרדת מהארץ, או אולי בסתר ליבם חולמים על צעד כזה, שההתרגשות שיש בחלום עלולה לדחוק הצידה את ההשלכות שיש להגירה מישראל למקום אחר בעולם. הרגשתי שיש לי מה להגיד בנושא הכאוב הזה, ואם עזרתי למישהו לראות את כל התמונה ולא רק את מה שנוצץ לפני קבלת ההחלטה - הרי זה שכרי".
יפה תורגמן, כאמור ילידת ישראל שהיגרה לקולורדו לפני 35 שנים, השלימה לימודים בקולג' בתחום החינוך, הקימה שלושה עסקים מוצלחים, בהם מסגרת גני ילדים ולאחר מכן מסעדה וקייטרינג, וכיום נמצאת בחצי פרישה כמנהלת חינוכית ומלמדת עברית ויהדות בקהילה היהודית בדנוור. היא בעלת בלוג אוכל מוכר וערוץ בישול מהמטבח הצפון־אפריקאי בשפה האנגלית, ואף פרסמה ספר בישול באנגלית.
כשניגשה לכתיבת 'בעולם החצויים', לא הייתה תורגמן מודעת כלל לנתוני הירידה שטיפסו במהירות בשנתיים האחרונות. כבר לא מדובר רק באיומי קפלניסטים מתודלקים פוליטית או בסטודנטים מפונקים חסרי מילקי, אלא בתופעה של ממש. לפני כמה חודשים פרסמה הלמ"ס את הנתונים לשנת 2023, שמהם עולה מגמה מדאיגה: יותר ישראלים עזבו את הארץ לשהות ממושכת, ופחות ישראלים שבו ארצה. במספרים מוחלטים מדובר על 55,300 ישראלים שעזבו לזמן ממושך ב־2023, לעומת 27,800 בלבד שחזרו. רוב היורדים הם גברים ורווקים, בני 25 עד 44. המלחמה המתמשכת, צופים הסטטיסטיקאים, עלולה לחזק את המגמה. לרבבות היורדים הללו מבקשת תורגמן לחשוף את מה שפחות מדובר ופופולרי, ובספרה היא נותנת הצצה לכאבן הנסתר של משפחות שכבר עשו את המהלך לפני שנים.
18 הסיפורים הקצרים בספר אותנטיים לחלוטין, ומבוססים הן על חוויותיה של תורגמן עצמה והן של חבריה לעיר או ליבשת. הם חושפים הרבה כאב, דמעות, געגוע וגם מחלוקות שמתגלעות בין בני הזוג ובין הורים וילדים על רקע העקירה מבסיס האם בישראל. דרך הסיפורים צפים הקושי בזהות ובשייכות שמלווה גם אחרי שנים רבות בניכר, הצער על איבוד השפה העברית, הקושי להצדיע לדגל אחר, תחושת ההחמצה של החיים בישראל, הנתק הכואב מהמשפחות בארץ, אובדן הזהות היהודית של הילדים ואף התבוללות.
יש שם אב שכואב על בנו שסיים קורס במכללה הצבאית ווסט פוינט וכבר לא יעמוד גאה בסיום מסדר שלו בצה"ל, אישה שמצטערת על החיים הטובים שיכלה לחיות בארץ לולא נכשלה בהתפתות אחר בן זוג אמריקני, ובני זוג ששקועים במריבה נוקבת האם להוציא את הכסף על חופשה בהרי הרוקי או על ביקור אצל סבא וסבתא בארץ.
"כל סיפור נוגע בשלב שונה של חיי יורדים ומתאר את העימות שלהם עם ההשלכות של מהלך ההגירה גם עשרות שנים אחרי שעזבו", מתארת תורגמן, "החל מההצדעה לדגל אחר, תחושות בלבול ותסכול מאיבוד חלק מהשפה העברית, ההכרה בניתוק הקשר עם בני משפחה וחברים והמחיר שמשלמים על כך, השאיפה להגשמת חלומות וכסף וההבנה, לעיתים מאוחר מדי, שמה שחיפשו היה לידם והם בחרו לא לראותו. הקו המחבר בין כל הדמויות הוא אחד - הגעגועים הבלתי פוסקים לישראל והכמיהה למשהו שמחבר כל יהודי באשר הוא, שורשים משותפים עמוקים ונשמה שחצויה בין שני עולמות: זה הישראלי בעבר, שאותו נושא אדם לכל אשר ילך, וזה האמריקאי, הנוכחי והמציאותי".
בריאיון מביתה בקולורדו, מרחיבה תורגמן על הקשיים המלווים את חייהם של היורדים: "אחד המחירים הבלתי נמנעים של העקירה מהארץ הוא הרגשת זהות חצויה במשך כל זמן המגורים בחו"ל, ולא משנה אם זה לשנת השתלמות, לשלוש שנים או לצמיתות. כל מי שדיברתי איתו מרגיש את ההרגשה החצויה וההרגשה שאתה לא שלם, ומכאן בא גם שם הספר - בעולם החצויים. עוד מחיר בלתי נמנע הוא השפה. כשאנחנו מהגרים למקום חדש אנחנו מתעמתים עם קשיי שפה ותסכול, מתקשים לבטא את עצמנו כמו שהיינו מתבטאים בשפת האם שלנו. כמו כן ישנו מעמד חברתי שונה. אתה כבר לא חלק מהרוב, אתה חלק ממיעוט, וקשה לראות זאת עד שזה טופח על פניך".
מה היית רוצה שהספר יחולל?
"כשאני החלטתי לעזוב את הארץ עם בעלי וילדה בת שלוש, לא היה מי שיגיד לי מה עלולות להיות ההשלכות שאתעמת איתן. אספתי בספר הזה את כל מה שיכולתי לחשוב עליו שעלול לקרות כשמקבלים החלטה על הגירה מהארץ, כדי לספר לכל מי שבפינה קטנה בלב חושב שאולי כדאי לתת לזה צ'אנס - שיקרא היטב, שישקול היטב, שידע עם מה הוא עלול להתעמת, שידע שאמרו לו! ולכן גם הקפדתי שכל סיפור מתוך 18 הסיפורים בספר יספר על משבר או השלכה מסוג אחר. אני רוצה שאנשים יבינו שהדשא לא בהכרח ירוק בצד השני, והמחיר של ההגירה יכול להיות גם יקר מאוד, ואני אפילו לא מדברת על אלה שנכשלו. אני יכולה להעיד שאנחנו דווקא מאלה שהצליחו, אבל עדיין מתעמתים עם ההשלכות השונות של תוצאות ההגירה".
תורגמן ובעלה הגיעו לארצות הברית כזוג צעיר בני 29, הורים לילדה בת שלוש. הם היו צעירים ישראלים ממוצעים, אחרי הלימודים ולפני בחירת קריירה, ובאמצע עבודה קשה כדי לממן את החיים. הרצון לצאת לטיול אוורור בחו"ל ולבקר קרובי משפחה הסתיים בכמעט 40 שנה בגלות, לאחר שתורגמן קיבלה הצעת עבודה טובה בגן ילדים יהודי ומשם חייהם התפתחו ועלו על מסלול של הצלחה ורווחה. על אף החיים הטובים לכאורה, ההמלצה של תורגמן היא חד־משמעית: "היום בהחלט הייתי ממליצה לכל משפחה לנסות למצוא פתרונות חלופיים להגירה. הגירה פותרת בעיות מסוימות, אבל יוצרת בעיות שלא תמיד אנחנו חושבים עליהן ולא מודעים לכך שהן עלולות לקרות לנו. השאלה היא האם המחיר היה שווה לנו?"
היא ממחישה זאת באמצעות אחד הסיפורים בספר, על בחור ישראלי שהיגר אחרי הצבא לקולורדו כדי לברוח מבעיה כאובה, אלא ששם חיכו לו השלכות כאובות לא פחות של המציאות שיצר לעצמו בהחלטה לרדת מהארץ. "אף אחד לא מבטיח לך שכל הבעיות שהיו בארץ ייפתרו בעקבות הגירה".
האם יש בך חרטה?
"אי אפשר להגיד שלא!" היא משיבה בכנות, "ואני דווקא מאלה שהצליחו יפה. תחושת ההחמצה היא בעיקר בקשר למשפחה בארץ. במשך השנים ההורים שלי נפטרו, חלק מהאחים גם הלכו לעולמם, וכמה פעמים כבר ראיתי אותם בשנים האחרונות? כמו כן, האתגר שיש בהנחלת השפה, הערכים והמנטליות שספגנו בישראל לילדים שלנו, ואולי העובדה שהבחירות שלהם כשגדלו ובגרו היו שונות".
לתורגמן יש מה לספר גם על ההתמודדות עם האנטישמיות הגואה בארצות הברית, וגם על הדמעות והכאב שפילח את ליבה, כמו שאר היורדים, במהלך אירועי הטבח ושנות המלחמה, שבהם צפו מרחוק בהזדהות ובזעזוע. את כל אלו ועוד היא מבקשת לחסוך ממי שעדיין מתלבטים, ומקווה שהחיבור האמיץ שהוציאה יגרום למישהו לחשוב פעמיים לפני ההחלטה הגורלית, "ואם כך – יהיה זה שכרי".
שכול בלב ואת ביד
"יש לי יום יום חג", התפייטה נעמי שמר, וחלוצי הדור שאחריה יכולים לעדכן את השורה הזאת לגרסה מתקדמת משלהם. חג הנטיעות הישראלי, שנקבע לתאריך ט"ו בשבט, נחגג בשלוש השנים האחרונות שבוע אחרי שבוע בקביעות על ידי פעילי 'אם תרצו' בחגיגת נטיעות מתמשכת, שכולה מאבק אסטרטגי שהישגיו כבר ניכרים בשטח.
הייתה זו תוכנית פיאד שעוררה את פעילי התנועה לתת מענה הולם שיעצור את התוכנית המסוכנת להשתלט באופן בלתי חוקי על שטחי C ביהודה, שומרון ובנימין, באמצעות בנייה, נטיעות וחקלאות, ובכך לקבוע בשטח את כינונה של המדינה הפלשתינית. אנשי החוות והגבעות שהתפרסו בשטח נותנים את המענה החיוני של תפיסת שליטה על המרחבים. מי שצאנו ושדותיו יקדימו לתפוס את השטח – ינצח. אנשי 'אם תרצו' בחרו להעניק גב משלהם למפעל החלוצי הזה של הצלת הקרקעות מידי השתלטות פלשתינית, האמצעי: נטיעות המוניות.
מדי שבוע, כבר שלוש שנים, מגיעים פעילי התנועה לחוות ולנקודות התיישבות אסטרטגיות בהר חברון, בבקעה, ביהודה, שומרון ובנימין, ונוטעים עשרות ומאות עצים בשטחי החווה וסביבתה. כל מטע כזה מסייע בתפיסת עוד שטח, ורכז הפרויקט, בן בוחבוט, יודע לספר ששטחים שבעבר הסתובבו בהם ערבים וניטעו על ידי 'אם תרצו', זוכים כעת לנוכחות יהודית בלעדית. עד כה ניטעו כעשרת אלפים עצים בשטח של אלפי דונמים. מדי חודש ניטעים 500-400 עצים בנקודות השונות.
עם פרוץ מלחמת חרבות ברזל נוסף לפרויקט עוד מימד עומק. "חשבנו לשלב את הנצחתם של הגיבורים שלנו, שנפלו במלחמה למען האדמה הזאת, בפרויקט שכולו חיזוק אחיזתנו בארץ", מסביר בוחבוט. במסגרת זו מוזמנות מדי שבוע משפחות שכולות לטעת עצים לזכר יקיריהם שנפלו, ובוחבוט מעיד שכל אירוע כזה מעלה מחדש דמעות בעיניו. "ההורים מדגישים לנו עד כמה זה משמעותי עבורם, גם העובדה שיש פינה שהיא בעצם מקום שהוא הבן שלהם, וגם החשיבות האסטרטגית שבדבר. הם מאוד שמחים בזה, ומגיעים לנטוע, לעיתים עם המשפחה המורחבת". והרווח הוא גם למרחבי הטבע הארצישראלי, חוזה בוחבוט: "בעוד כמה שנים, כשהעצים יגדלו, אנחנו נראה פה בוסתנים גדולים ומקומות מדהימים".
לתגובות: Hagitr72@gmail.com