"שחרור מחבלים רבים תמורת מספר מועט של חטופים מייצר תמריץ לחטיפות לצרכי מיקוח, מחזיר מחבלים מסוכנים לשורות ארגוני הטרור, פוגע בהרתעה כלפי מפגעים פוטנציאליים המבינים שמשפחתם תזכה לסיוע כספי והם יזכו לתהילה ושחרור בעסקה הבאה, ומהווה תמריץ למחבלים, כאומר להם: בסוף לא תמצו את עונשכם ונביא לשחרורכם המוקדם".
על הדברים הנכוחים הללו חתם, לפני חמש שנים בלבד, לא אחר מאשר... ח"כ יאיר לפיד, כדברי הסבר להצעת חוק שהגיש, המבקשת לקבוע את "העקרונות לפיהם צריכה לפעול הממשלה במסגרת משא ומתן לחתימה על עסקת חילופי שבויים עם ארגון טרור".
ואלה העקרונות שהציע לפני חמש שנים בלבד ח"כ לפיד: "מחבל אחד ישוחרר תמורת חטוף אחד בלבד, לא יתבצע שחרור מחבלים חיים תמורת גופות, וארגון הטרור יבחר את המחבלים לשחרור מתוך רשימה סגורה שתקבע הממשלה".
מה שמטלטל בחשיפת הצעת החוק של לפיד אינה העובדה שהוא שינה את דעתו, אלא העובדה שזו הייתה עמדתו לפני חמש שנים, ושהוא היה כל כך בטוח בה עד שביקש לקדם אותה כהצעת חוק. מרגע כניסתו לפוליטיקה מקפיד לפיד להגדיר עצמו כמייצג המרכז הישראלי. לא שמאל, לא ימין חלילה, אלא מרכז. אם לפיד הגיש את הצעת החוק הזו, הוא ודאי היה משוכנע, סביר שאף בדק היטב, שזו הייתה אז – לפני חמש שנים – עמדת המרכז בישראל.
מי עוד חתום עם לפיד על הצעת החוק הזו, והעקרונות שהיא מציבה? תחזיקו חזק בבקשה... עומר בר לב! איש מפלגת העבודה, ששימש כשר מטעמה, וממש נולד לתוכה (כבנו של השר לשעבר חיים בר לב ז"ל). גם הוא חתום על אותם עקרונות, בצדם של ח"כ אביגדור ליברמן, והח"כים לשעבר עופר שלח (יש עתיד), ענת ברקו (העבודה), ומוטי יוגב (הבית היהודי). אין ספק, מדובר בקונצנזוס לאומי רחב מאד. וכל זה לפני לא יותר מחמש שנים!
הקונצנזוס הרחב הזה נשען על ניסיון לאומי כאוב ורב-שנים, וגם על מסקנות שתי ועדות: ועדת וינוגרד, לבדיקת אירועי מלחמת לבנון השנייה, וועדת שמגר שהתבקשה לקבוע עקרונות לניהול משא ומתן לפדיון שבויים וחטופים. מסקנות ועדת שמגר סודיות ולא ניתן לצטט מהן. אבל מסקנות ועדת וינוגרד פתוחות לעיון הציבור, ובהן נכתב כך: "איש לא ישפוט את בני המשפחות של חטופים, על שבעיניהם היעד החשוב, ואולי אף הבלעדי, הוא הצלת יקירם. אך מנהיגיה של אומה צריכים לקבל אחריות לא רק לחטופים ולמשפחותיהם, אלא לציבור כולו. אנחנו מאמינים" – כתבו חברי הועדה – "כי הציבור בישראל יודע את הדברים האלה, ויכול לקבל אותם ואת השלכותיהם". אין ספק שהם צדקו: הצעת החוק הזו לא הייתה מוגשת לולי ידעו מגישיה שהציבור מסכים אתם.
אז מה קרה כאן בעצם? מה קרה לציבור בישראל - ציבור עצום שמשתרע מעומר בר לב ועד מוטי יוגב - איך השתנתה עמדתו? איך ניטשטשה דעתו? איך אבדו לו מושכלות יסוד? ועד כמה זה מסוכן? נתחיל מהשאלה האחרונה: עד כמה זה מסוכן, כי אליה מתייחס דו"ח וינוגרד: "חשוב לציין, כי אם אכן האתוס החברתי היה כזה שרוב הציבור היה סבור כי נכון לשלם כל מחיר לשחרור חייל חטוף" – כתבו מחברי הדו"ח – "היה הדבר מעורר סימן שאלה משמעותי לגבי יכולתה של ישראל לשרוד באזור בו היא ממוקמת".
נא לקרוא את המשפט האחרון הזה פעמיים לפחות. כי כשחברי ועדת וינוגרד כותבים סימן שאלה משמעותי, הם בעצם מציבים סימן קריאה משמעותי מאד! ואכן הציבור בישראל קרא את שני הסימנים הללו, את סימן השאלה ואת סימן הקריאה, והתייצב בקונצנזוס רחב ואיתן סביב האתוס החברתי והלאומי אותו הציעה הועדה: "תמיכה ציבורית רחבה וכנה בכאבן של המשפחות, שאינה זהה לאמונה כי הדבר הנכון עבור ישראל הוא פעולה לשחרור החטופים בכל תנאי ובכל מחיר".
את העמדה הציבורית הערכית, האחראית והקונצנזואלית הזו הצליחו פעמיים (לקראת עסקת שליט, ועכשיו) התארגנויות רבות-עוצמה לבלבל ולשנות לבלי-הכר, באמצעות קמפיינים מקצועיים ושיטתיים, ששילבו אלמנטים של סחף רגשי, סיסמאות והיגדים (מאנטרות) מטשטשי-מושגים וערכים, וסתימת-פיות ודמוניזציה למי שמעז לומר עד כמה זה מסוכן. מדובר בקמפיין אדיר-מיימדים, מכוון היטב, שרוב משתתפיו ונושאי-מסריו לא מודעים אפילו לתפקידם, ודאי לא למי שמנווט אותם מאחורי הקלעים, ולא למניעיו של מי שמכווין את כל הכאב, הזעם, התיסכול, הדאגה והאנרגיות האדירות של ערבות-הדדית, והופך אותם לדרישה לכניעה ישראלית מוחלטת, במקום דרישה חובקת-עולם להכנעת חמאס. כך הגענו אל עברי פי-פחת, כאשר לראשונה אנו משלמים עבור חטופינו האהובים לא רק בשחרור מאסיבי של מחבלים, אלא גם בנסיגות, בהפקרת שטח, בוויתור על הישגי המלחמה ועל מנופי-כח שנקנו בדם, בהידרדרות במסלול כניעה שכמעט ואין ממנו יציאה....
אבל רק כמעט. אני סמוכה ובטוחה שנצליח לצאת ממסלול ההתרסקות הזה, ולא רק בגלל ההחלטות החשובות שקיבלנו, פה אחד, בקבינט, בערב שבת פרשת שמות. גם לא רק בזכות נשיא ארה"ב טראמפ, ידיד אמת, שנותן לנו אשראי מלא לחזור ולהילחם בחמאס עד להשמדתו, ואף מציע מסלול בטוח להסרת כל איום מעזה כלפי ישראל. אני סמוכה ובטוחה שנצא ממסלול ההתרסקות משום שהמציאות מכתיבה לנו את הרחבת שדה הראיה וממילא גם את הרחבת שיקול הדעת, שכמעט ואבד לנו.
אחד האלמנטים המרכזיים והמכריעים בקמפיין שדירדר את דעת הקהל וכמעט והכניע לחלוטין את מדינת ישראל הוא צמצום שדה הראיה של הציבור באופן שמשבש אנושות את שיקול הדעת שלו. מאמץ-אדירים מושקע במטרה לייצר ראיה חד-מימדית שאסור לסטות ממנה, וכידוע, עם ראיה חד-מימדית אי אפשר ואסור לנהוג, בטח לא להנהיג. והנה, ככל שמתקדם יישום העסקה, המציאות היא שטופחת על פנינו, מתדפקת על אזנינו, ניבטת אלינו במלוא מסוכנותה, מרחיבה בעצמה את שדה-הראיה שלנו, מחייבת אותנו לראות את התמונה הכוללת, ומעירה חלקים גדולים בציבור, וגם עוד ועוד שרים בממשלה. ולי אין ספק: אנחנו נחזור לנצח!
"אתם ראיתם כי מן-השמים דיברתי עמכם"- אומר משה לבני ישראל, ורש"י מפרש: "אתם ראיתם – יש הפרש בין מה שאדם רואה למה שאחרים משיחין לו, שמה שאחרים משיחין לו – פעמים שלבו חלוק מלהאמין". כמה צדק יש בדברי רש"י הללו: כל השיחות וההסברים, הנימוקים ודברי השכנוע שלנו לא הועילו לפקוח את העיניים שסומאו, כמו שהועילו התמונות הקשות, והידיעות המאד-ריאליות שכבר עכשיו מחזירות אל קרקע-המציאות את כל מי שניסה לשגות באשליות. אין ולא יהיה שום מנוס מלמלא את חובתנו, ולחזור ולהכריע את אויבינו.
אתמול חזרתי אל האשנב הקטן בכרם שלום, האשנב בחומה ממנו צפיתי לפני כחצי שנה אל עבר רפיח. אין כמו האשנב הקטנטן הזה כדי להרחיב את שדה הראיה ולהבין, איזו איוולת ואיזה עוול יהיה זה להוציא את צה"ל מהצד השני של החומה, ולהפקיר שוב את ישובי חבל התקומה. אשנב קטן מול קמפיין ענק, מתעקש להראות לנו את האמת: מדינה חפצת-חיים לא תעשה צעד חסר-אחריות כזה, ואנו הגענו כולנו, כל חברי סיעת הציונות הדתית, להבטיח שזה לא יקרה.
נטענו בכרם שלום נטיעות של ט"ו בשבט, יחד עם התושבים הגיבורים שמשפצים את בתיהם כדי לקומם מחדש את הישוב המיוחד והמתוק הזה, הישוב שמאחד תושבים ממגזרים שונים לקהילה מלאת חן ורעות. נטענו נטיעות של שלום, אבל ידענו היטב שהרוצה בשלום – חייב גם לדעת לנצח במלחמה, ושהרוצה לטעת ולהינטע בארצנו, חייב לדעת גם לעקור ולעקר עד היסוד את ממלכת הרשע שהוקמה בגבולנו.
שבת שלום, יחד ננצח בע"ה!