דרך אמונה בחרנו

מכל רגעי האושר וההתרגשות שחווינו מאז שחטופים החלו לשוב ארצה, היה אחד שנגע לליבי באופן מיוחד.

לאלי שרעבי לא המתינה אשתו וגם לא שתי בנותיו. הן נרצחו בשבעה באוקטובר, אחרי שאלי נחטף.

את פניו קיבלו אחיו שרון ושתי אחיותיו אסנת והילה. רגעי הפגישה תועדו ושודרו בכל ערוצי הטלוויזיה, כנהוג, והחיבוקים היו אותם חיבוקים נרגשים.

אבל דבר אחד היה שונה: שרון, אחיו, עטוף בטלית, תוך כדי החיבוק העז, הרים את יד ימין, כיסה את עיניו וקרא "שמע ישראל".

ממש כמו יעקב שרואה לראשונה את בנו יוסף, אחרי שכבר חשב שחיה רעה אכלתהו, כך שרון קורא בשם ה' כשהוא רואה את אחיו שיצא מן הבור. חיבור רב עוצמה לשרשרת הדורות, שמסמן לאויבינו כי כאשר ינסו לענות אותנו כן נרבה וכן נפרוץ.

באולפני החדשות, לעומת זאת, לא היה מי שהתרגש מהמחווה, כי גם לא היה מי שידע לפרש אותה. בטח כשהשחרור והשידור הישיר התרחשו בשבת. מבחינתם הוא עשה איזו מחווה דתית של "שמע ישראל", כמו שהוריה של רומי גונן בירכו "שהחיינו" בשם ומלכות או שאימה של מירב ברגר התעקשה לשמור שבת. חיוך קטן של מבוכה, וממשיכים הלאה.

אתם יכולים לחשוב שזו התקטננות של מדור ביקורת התקשורת, אבל כשמתבוננים בכך – פה טמון שורש עמוק של הוויכוח הציבורי בסוגיית החטופים.

לפני שלושה חודשים התנוססה על עמוד השער של עלון השבת 'שביעי' הכותרת "איפה היינו?" ועימה כתבה שעושה חשבון נפש על היחס של הציבור הדתי־לאומי לנושא החטופים. מצוטטת שם דודתו של החטוף עומר נאוטרה, שאומרת: "זה בסדר שהציבור הדתי יגיד שהוא רוצה למחות בדרך אחרת, אבל צאו מבית הכנסת".

באופן כללי, הנחת המוצא היא שהבעת סולידריות או שותפות פעילה בעניין שחרור החטופים יכולה לבוא לידי ביטוי רק בכיכר החטופים או בשער בגין בקריה, ואם הציבור הדתי אינו נמצא שם עליו לערוך חשבון נפש. גם האירוע המיועד לציבור הדתי־לאומי בכיכר החטופים, מדי שלישי בערב, נוגע באותו סנטימנט.

ומה מתגלה לנו בשבועות האחרונים, כאשר החטופים המשתחררים ובני משפחותיהם מקבלים במה נרחבת ולא מנותבים באמצעות שאלות המראיינים בתקשורת לומר רק "כולם עכשיו" ו"ביבי מפקיר"? מסתבר שלפחות לגבי חלק נכבד מהם ההפגנות בכיכר הן נתיב שולי עד לא קיים. המצלמות שחיפשו אותם שם אומנם מצאו מפעם לפעם, אבל מבחינתם יש דרכים מועילות וחשובות בהרבה כדי לפעול לשחרור יקיריהם.

הנה, למשל, אגם ברגר הנפלאה, שכבר במסוק בדרכה לבית החולים טבעה את המשפט המצמרר "בדרך אמונה בחרתי, ובדרך אמונה שבתי", פרסמה השבוע סרטון שבו היא מבקשת מעם ישראל לפעול למען החטופים. "אני מאמינה שלכל אחד יש את הכוח לפעול למען השבת החטופים והחטופות. אני מבקשת ממכם שתעשו מעשה אחד טוב, בין אם מעשה טוב לסביבה ובין אם מצווה קטנה, זה באמת מקרב את החזרה של כולם הביתה".

וכך הם התגלו, בזה אחר זה. לנה טרופנוב, אמו המרשימה כל כך של סשה שיצא מן השבי בשבת האחרונה, ביקשה מעם ישראל שידליק נרות שבת למען החטופים ותיארה באוזני כל מי שהסכים לשמוע כיצד תוך כדי קריאת התהילים שלה התבשרה על שובו. אמילי דמארי, שהגיעה השבוע לכותל המערבי להודות על שחרורה ולהתפלל על השבת שאר החטופים. ספיר כהן, שהשתחררה בעצמה לפני שנה וזכתה לקבל את סשה בן זוגה בחזרה, סיפרה לפני כחודש על מזמור התהילים שליווה אותה ושמר עליה בשבי, ועל האמונה העמוקה שהתחזקה בה במהלך התקופה הזאת. דבורה פוקס, בת דודתה של שירי ביבס, מקדמת עם בני משפחתה יוזמה לכוון בכל ברכת "שהכול" על שחרור החטופים. אורלי שם טוב, אמו של עומר שבעזרת ה' ישתחרר בקרוב, ביקשה מנשות ישראל שיקבלו על עצמן הדלקת נרות או שמירת שבת, או אפילו תפילה בסגנון קוסמי של שליחת אנרגיות. וזה, כמובן, פרט למשפחות המוכרות יותר בכך שבחרו בדרך אמונה ותפילה, כמו משפחותיהם של אבינתן אור ואיתן מור.

ככל שאני מכיר ויודע, לא התפרסמו בערוץ 12 או בעיתון הארץ כתבות חשבון נפש ששואלות מדוע אנחנו לא מדליקים נרות שבת ומברכים "שהכול" למען השבת החטופים. אצלם הכול פשוט: מקבעים נרטיב שלפיו הפגנות נגד הממשלה הן הדרך להשיב את החטופים, הגם שדי ברור שהן גורמות לתוצאה הפוכה, וכולם צריכים להתיישר לפי זה. ובמילה כולם נכללות גם משפחות חטופים שחושבות אחרת. היוזמות שלהן להשבת יקיריהן לא יזכו לאותו פרסום. הקרובים המיוסרים יזכו לבמה כדי להגיד "כולם עכשיו" ותו לא.

אז הנה האמת. בראש ובראשונה, הציבור הדתי־לאומי שלח את בניו להילחם בעזה ובלבנון ושילם מחיר דמים יקר יותר מכל ציבור אחר, ובכך יצר את התנאים לעסקה שמחזירה את החטופים הביתה. אבל גם במעורבות האזרחית הוא נמצא, מעורב ומשפיע.

רבות ממשפחות החטופים רואות בתפילות המרובות וביוזמות החסד שקיימות בכל קהילה בציבור הדתי־לאומי אפיק מועיל ונכון יותר לתיעול היוזמות למען השבת יקיריהן. הציבור הדתי־לאומי שותף פעיל ונלהב מאוד במאמץ להשבת החטופים, בבתי הכנסת שלו, במוסדות החינוכיים, בתנועות הנוער ובכל בית ובית, לא פחות מהפעיל שמניף שלט באיזה כיכר. אני, באופן אישי, מאמין שאפילו יותר. זו אומנם בעיה עתיקה שהציבור הזה נושא על שכמו, אבל מותר פעם אחת להתגבר – איננו צריכים להתבייש בדרך האמונה שבחרנו, גם אם בערוץ 12 אמרו שצריך לעשות את זה אחרת.

שיטת החמצת הניצחון של הרצי

בסוף ספרו 'צבא ההייטק וצבא הפרשים' מספר תת־אלוף במילואים גיא חזות על התרחשות דרמטית שהיה קשור בה, ערב השבעה באוקטובר. אחרי שחרורו הצטרף למכון המחקר INSS, ובמסגרת מחקריו הוזמן ליום העמקה בפיקוד הצפון. ההיחשפות שלו לחומר המודיעיני, אחרי שנים לא מעטות בתפקידים רחוקים מהגזרה הזאת, הכניסה בו דאגה עמוקה. הוא היה עד לשיחה המפורסמת שבה ראש אמ"ן דאז חליווה זלזל באזהרה של מפקד אוגדת הגליל שי קלפר, שלפיה אוגדתו לא תוכל לעמוד במשימת ההגנה מול פריצה של חיזבאללה, שכללה את המשפט האלמותי "אם לא אתן לך התראה מספיק זמן מראש, אז אני אתפטר".

מודאג ומוטרד בדרכו הארוכה מן הגבול הצפוני אל ביתו שבקיבוץ נגבה הוא התקשר למזכיר הצבאי דאז של ראש הממשלה, אבי גיל. הוא הציג בפניו את הממצאים המטרידים, וטען שיש צורך עמוק לאתגר את מערכת הביטחון. גיל התווכח איתו, כנראה בגלל שהכיר את יכולת הביפרים והסתמך עליה כאמצעי סיכול בצפון כמו שאר מערכת הביטחון, והשיחה התרוממה לטונים צורמים. בסופה הסכים גיל להקים "צוות אדום" יחד עם חזות ושותפו אלוף במילואים צ'יקו תמיר, שיאתגר את תפיסת המערכת ויציג בפני ראש הממשלה זווית אחרת לפעולה. השיחה התרחשה בשישה באוקטובר. הכינוס הראשון של הצוות הפך מיותר.

הסיפור הזה הוא חלק מפרק האפילוג של הספר, שנכתב למעשה אחרי חתימתו. כמו בצוות האדום, גם בספר עצמו חזות לא הספיק להתריע בזמן. הנבואה שלו התגשמה, ואת הכישלון של זרוע היבשה בשבעה באוקטובר הוא מתאר בהרחבה באותו אפילוג. יש לו גישה לכל המידע הזה, משום שעם פרוץ המלחמה הוא מונה לראש המערך הצה"לי ונחשף לחומרים שתיעדו את הקרבות כולם. אבל את הפרק הבא, על התפקוד של זרוע היבשה במלחמת חרבות ברזל, כבר לא הספיק לכתוב בספר. בשיחה עם 'בשבע' הוא שוטח את משנתו על הלחימה בעזה ובצפון, וטוען שהיא מחדל גרוע אפילו יותר מהשבעה באוקטובר.

"בשבעה באוקטובר הופתענו", הוא אומר, "חמור ככל שזה היה, זה נפל עלינו בהפתעה ונאלצנו להתמודד. המחדל הגדול הוא מה אתה עושה מכאן הלאה. הייתה לנו הזדמנות לסדר את המזרח התיכון מחדש, עם כל הלגיטימציה, והחמצנו אותה. ניהלנו מלחמה שלומיאלית מול חמאס".

בעיניו, הכשל היסודי בהתנהלות המלחמה היה תפיסת המלחמה של המפקד העומד בראש הצבא – הרמטכ"ל היוצא הרצי הלוי. "הרצי פיתח תפיסה שנקראת 'דינמי־מתפתח'. כלומר אתה מבצע פעולה, רואה כיצד האויב מגיב ואז מחליט על הפעולה הבאה שלך. אמשיל את זה לעולם האגרוף כדי שתבין את האיוולת: אתה נותן אגרוף לפנים של היריב שלך, הוא המום ומנוטרל, ואז במקום להסתער עליו ולגמור את הקרב בניצחון מוחץ, אתה מחכה בצד שיתאושש כדי לנתח את פעולותיו ולהגיב בהתאם".

הבעיה השנייה, שקשורה גם לדרג המדיני, הייתה התפיסה הלכתחילית של הדרג המדיני ש"יש לנו זמן". "ראש הממשלה אמר כבר בימים הראשונים לראשי צה"ל ולציבור שזה ייקח הרבה זמן. זו טעות חמורה. בן גוריון, כשניסח את תפיסת הביטחון בשנות החמישים, קבע שהמלחמות שלנו חייבות להיות קצרות. אנחנו מדינה קטנה עם משאבים מוגבלים, לא כמו רוסיה שיכולה לנהל מלחמה מאות קילומטרים מהערים הגדולות בלי ששגרת החיים תיפגע. היינו צריכים ללכת להכרעה נחושה ומהירה".

כשחזות מדבר על נחושה, הוא מתכוון להפך הגמור מההססנות שהפגינה הממשלה בנושא השלטון בעזה. "היו לממשלה שתי ברירות גרועות: להקים ממשל צבאי, או להכניס את הרשות הפלשתינית שתעשה את זה בעזה. מנהיג גדול צריך לקבל החלטות קשות. ההחלטה הייתה שלא להחליט, ואת ההשלכות של זה אנחנו רואים עכשיו כל שבת, עם הקרקס שחמאס עושה".

בניגוד לתחושת הניצחון המוחץ בלבנון, חזות סבור שגם בזירה הזאת הדרג המדיני החטיא בענק. אומנם ההצלחה המבצעית הייתה גדולה, וגם הוא מודה שהיה חותם על תוצאה כזאת במהלך שנת הביזיון בצפון, אבל משכבר ניתנה מכת הפתיחה האדירה, היה מקום לנצל אותה להשמדה טוטאלית של חיזבאללה. "יש לך ביד זהב כמו מבצע הביפרים, איך אתה מוציא אותו לפועל? גם כאן אנחנו רואים את שיטת ה'דינמי־מתפתח'. מלכתחילה אף גורם במערכת הביטחון לא רצה להוציא לפועל את המבצע, ורק ראש המוסד ישב לראש הממשלה על האוזן ושכנע אותו לעשות את זה. הוא קיבל את ההחלטה, שהייתה מצוינת, אבל אופן הביצוע מפוספס".

חזות מתאר את האופן שבו לדעתו היה צריך להוציא לפועל את הפעולה. "במקום לפוצץ ואז לחכות שבועיים כדי לראות את תגובת חיזבאללה, צה"ל היה צריך קודם כול להעלות לגבול הצפון חמש אוגדות במוכנות להתקפה מיידית", הוא אומר. "חיזבאללה היה רואה את זה, ומוציא מהמחסנים את כל אלפי מכשירי הקשר שהיו אצלו בכוננות למלחמה, לא רק הביפרים. האפקט של הפעולה היה כפול ומכופל, ואז יוצאים באופן מיידי להתקפה על לבנון. אבל לא על קו הכפרים הראשון, אלא שעטה של טנקים ונמרים עד לליטני, כיתור מלא של כוחות חיזבאללה בתוך תא השטח, ואז כשהם מרוסקים לתת להם שתי ברירות: להיכנע או שכל דרום לבנון הופכת לג'באליה. שוב דוקטרינת ההמתנה של הרצי גרמה להחמצה, והדרג המדיני לא היה מספיק החלטי כדי לשים את הדברים על השולחן".

הביקורת על הרמטכ"ל ושיטת הפעולה שלו היא מנת חלקם של אופוזיציה קטנה בקרב קצינים בדרגתך, או שאתה שומע רבים בסביבתך מדברים כך?

"כולם", הוא מפתיע באופן חד־משמעי. "כולם חושבים כך. חברי המטכ"ל הם בני גילי פחות או יותר, אנחנו מכירים היטב לאורך המסלול, וכולם חושבים כך. רק שהם פוחדים לדבר. אני מדבר איתם".

ומה חושב על זה הרמטכ"ל הבא, אייל זמיר?

"גם הוא חושב שזו הייתה טעות. אני מכיר את אייל טוב מאוד. זה לא יהיה עוד מאותו דבר. הרמטכ"ל הבא מחובר לתורת הלחימה המסורתית, בלי טריקים ובלי שטיקים. פקודות חד־משמעיות, מטרות והישגים ברורים, רציפות וחתירה להכרעה. הכניסה הבאה לעזה, והיא חייבת לקרות, תהיה קשה הרבה יותר ותגבה קורבנות. אבל היא בוודאות תיראה אחרת, ככל שזה תלוי ברמטכ"ל".

לסיום, חזות חוזר אל הלקח העיקרי שעלינו ללמוד מהשבעה באוקטובר. "תראה, בעבר הזמינו אותי לוועדת החקירה האזרחית. הבנתי שמדובר בקרקס תקשורתי, אז נמנעתי מלבוא. אבל אם יסכימו להקשיב לי בוועדת החקירה שתקום, אני אבוא עם שקף אחד בלבד ואבקש חמש דקות. אני אראה שם איך במשך שנים מערכת הביטחון ידעה שיש לה בשני גבולות – בצפון ובדרום – צבא מסודר ומאורגן שמוכן בקריאה של שלוש שעות לצאת למתקפת כיבוש של שטחים ממדינת ישראל. זה אבי אבות הטומאה".

חזות מדגיש את זה, משום שלטעמו מתעסקים בטפל ולא בבעיה האמיתית. "ההתרעה שלא הייתה זה הסחת דעת. הרי אם הייתה התרעה באותו לילה, מה היה קורה? חמאס היה דוחה את המתקפה. כמו שסאדאת עשה ב־73', כשרצה לתקוף באביב וצה"ל קידם כוחות. היום אנחנו יודעים ממסמכים שנתפסו שלמוחמד דף היו שני תנאים ליציאה למבצע: שטנקים לא בעמדות, ושאין זיק בשמיים. כך שאם הייתה התרעה באותו לילה, ההתקפה הייתה נדחית בחצי שנה. זה לא באמת היה משנה שום דבר".

לתגובות: yoniro770@gmail.com