באופיי אני אדם שמעדיף את דרך הפשרה. אולי כי זרקה שיבה בשערות ראשי וזקני, ואולי זה ניסיון לאחוז בשיפולי גלימת תלמידיו של אהרן הכהן שהיה אוהב שלום ורודף שלום, ואולי זה פשוט פתרון פרקטי.
כמו שאמר ראש הממשלה המנוח לוי אשכול: "אני מתפשר ומתפשר עד שאני משיג את מה שאני רוצה".
גם אם לא אמצה את הניתוח האוטו־פסיכולוגי במסגרת הטור הזה, אני חושב שגם במבט שכלתני דרך הפשרה עדיפה ברוב המקרים. יש אומנם סיטואציות שבהן אין ברירה וייקוב הדין את ההר, אבל בדרך כלל פתרון של הסכמות וברוח טובה צריך להיות מודל טוב הן לחיים האישיים והן לחיים הציבוריים.
לכל אורך שנת הרפורמה הבעתי תקווה אישית ששני הצדדים יגיעו להסכמות, אבל צריך להודות שיש אנשים שאי אפשר להגיע איתם להסכמה כלשהי.
מערכת המשפט היא גוף שמצד אחד חותר להסכמי פשרה ולהסדרי טיעון ולהגעה למתווי הסכמה מסוגים שונים, אבל זה רק בתוך התיקים עצמם.
במהות ועל חוקי המשחק - משרד המשפטים והנהלת בתי המשפט הם גופים שמונחים כמו פשרה, הסכמות, ויתורים והסדרים זרים להם כמו שלג כבד בעיר הקודש אילת. אין עם מי לדבר ואין על מה לדבר. אף לא שעל.
לפני חודש בדיוק התקיים באוניברסיטת תל אביב כנס לכבודה של נשיאת בית המשפט העליון בדימוס אסתר חיות.
מנהגם של בני האצולה הוא לכבדם בספר מאמרים ובכנסים שונים לכבוד יציאתם לגמלאות. אני אישית הייתי מעדיף שוברים לקנייה בסופרמרקט, אבל כל אחד ותחביביו. על כל פנים, הנשיאה בדימוס חיות אמרה כך: "יש מי שסבור כי זוהי שעת כושר לקדם תוכנית, שאותה כיניתי עוד בינואר 2023 כתוכנית לריסוק מערכת המשפט. בל נטעה, הניסיון להציג את המתווה המקודם בימים אלה כמתווה 'פשרה' וכ'הסכמה רחבה' איננו אלא אחיזת עיניים. מדובר באותה גברת בשינוי אדרת. אותה פוליטיזציה, אותה מכה אנושה לעצמאותה, לאי־תלותה של הרשות השופטת, וממילא לזהותה הדמוקרטית של המדינה".
אין דרך לייפות את הכזבים של אסתר חיות. מי שטוענת שהמתווה שמוצע כעת על ידי שר המשפטים יריב לוין ושר החוץ גדעון סער הוא אותו מתווה של ינואר 2023 הוא פשוט שקרן ודמגוג. ההצעה המקורית של לוין לפני שנתיים ביקשה לשנות מן היסוד את מערכת האיזונים ויחסי הכוחות בין הרשויות השונות. לוין הכריז אז על תוכנית מהפכנית, כשהוא מציין בפירוש שמדובר בשלב א׳ בלבד של תוכנית גדולה עוד יותר. הוא הציע לבטל כליל את השימוש בעילת הסבירות לפסיקת החלטות, כולל של דרג פקידותי זוטר. הוא הציע לבטל את המעמד המחייב של הנחיות היועמ"ש. הוא הציע לשנות את הרכב הוועדה לבחירת שופטים כך שהקואליציה תזכה לרוב בוועדה ותוכל למנות כרצונה שופטים לערכאות השונות, כולל לבית המשפט העליון ולנשיא בית המשפט העליון. הוא הציע לחוקק פסקת התגברות ולהקשות מאוד על היכולת לפסול חוקים, ולמנוע את היכולת לפסול חוקי יסוד. ושוב, לדברי לוין, מדובר היה רק בשלב א׳ של הרפורמה שלו.
איך ההצעה הנוכחית של לוין וסער לשנות את הרכב הוועדה לבחירת שופטים כך שמינוי שופטים לעליון ידרוש הסכמה של לפחות נציג קואליציה אחד ונציג אופוזיציה אחד הוא "אותה גברת בשינוי אדרת. אותה פוליטיזציה, אותה מכה אנושה לעצמאותה, לאי־תלותה של הרשות השופטת, וממילא לזהותה הדמוקרטית של המדינה"?
אישית, אני לא אוהב את ההצעה הנוכחית של לוין וסער. לדעתי יש בה פגמים הדורשים תיקון, ולהערכתי היא תוריד בסבירות גבוהה את הרמה המקצועית של השופטים, אבל מה פה קץ הדמוקרטיה? איך זה דומה למה שהוצע בעבר? אפשר להתנגד להצעה ולטעון שהיא לא טובה, אבל למה להיות שרלטן? המערכת הזאת לא מסוגלת להתייחס עניינית. להעיר הערות, ולהסביר מדוע זו הצעה רעה או החלטה לא טובה או חוק גרוע. הכול זה מכה אנושה. הכול זה קץ הדמוקרטיה. במקום לשכנע או למחות בצורה עניינית, מדברים בשפה שמתאימה לכת קנאית.
כשחושבים על כך שדבריה של חיות נאמרו בכנס אקדמי באוניברסיטה זו כבר גרוטסקה. את בכנס אקדמי, לא מכתיבה פשקוויל על חומה במאה שערים. תני הרצאה ותסבירי. אבל כאמור, זו מערכת קנאית שקשה מאוד בכלל לנהל איתה דיון.
איפה יד אחות?
בימים האחרונים הושבע השופט יצחק עמית לנשיא בית המשפט העליון. כבר הבעתי פה כמה פעמים את דעתי על ההתנהלות הלא חכמה, הלא צודקת והלא עניינית של יריב לוין בסוגיה הזאת, אז אני חוסך לעצמי את החזרה על כך. בטקס ההשבעה ניתנו שלושה נאומים: על ידי נשיא המדינה יצחק הרצוג, על ידי ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון היוצא עוזי פוגלמן, ועל ידי נשיא בית המשפט העליון הנכנס יצחק עמית. את עיניי צדו שני עניינים. העניין האחד הוא הסיפור האישי והמרגש של הוריו של עמית, שאביא בסוף הטור מילה במילה, והשני הוא קריאתו של עמית להגיע להסכמות.
"חובתנו כלפי הציבור היא לחזק ולשפר את השיח הממלכתי והמכבד בין הרשויות. בשם הרשות השופטת אומר כי אנו נכונים להידברות, לשיח ולשיתוף פעולה ענייני, ששם את הציבור והשירות לאזרח בראש מעייניו – ואני מקווה כי נפגוש בהקשר זה יד אחות", אמר עמית בנאומו. עוד אמר השופט עמית כי "גם זו הפעם אחזור ואפנה קריאה לשר המשפטים לקיים את פגישות העבודה הסדירות שנהגו מאז ומתמיד בין שר המשפטים לנשיא בית המשפט העליון, כפי שנדרש על מנת שאזרחי ותושבי המדינה ימשיכו לקבל שירות איכותי ויעיל ממערכת בתי המשפט". לאחר הטקס שוחחתי כמה שניות עם חתן השמחה השופט עמית, ששוב הביע את התקווה כי "יד מושטת תפגוש יד אחות".
כל זה היה יכול להיות טוב ויפה אם העובדות לא היו הפוכות. מי שעוקב אחרי פרסומיי בוודאי מכיר את שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב מיכל אגמון־גונן. משום מה, לפני שנים היא קיבלה בלעדיות על כל תיקי הערעור על החלטות בית הדין לעררים נגד רשות האוכלוסין בענייני הסתננות והגירה. בפועל, היא מנהלת מדיניות הגירה עצמאית משלה. ההחלטות שלה מתערבות שוב ושוב במדיניות שרי הפנים, היא נותנת החלטות בחוסר סמכות עניינית ובחוסר סמכות מקומית, ועושה ככל העולה על רוחה. הדבר המקומם הוא שבירושלים ישנם חמישה שופטים שדנים בנושאים הללו, אך בתל אביב, שם נמצאים הרוב הגדול של התיקים, ניתנה על כך בלעדיות לשופטת אגמון־גונן. למה? ככה.
לפני כחצי שנה פנה שר הפנים משה ארבל לנשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב השופט גלעד נויטל וביקש כי תופסק הבלעדיות שניתנה לשופטת מיכל אגמון־גונן בתיקי הגירה והסתננות, כך שתיקים אלו ינותבו לכמה שופטים כפי שקורה בבית המשפט המחוזי בירושלים. כידוע, השר ארבל נוקט בדרך של מתינות ופשרות וסולד מהתלהמות, ובפרט בשיח מול משרד המשפטים והרשות השופטת. לכן הוא פנה בנימוס רב עם בקשה הגיונית מאוד. השופט נויטל השיב לו שיש כוונה לעשות זאת, כי זה באמת מצב לא אידיאלי ששופט אחד דן בכל תיקי הערעור על רשות האוכלוסין, אך עקב מחסור בשופטים העניין יצא לפועל רק אחרי שימונו שופטים נוספים למחוזי.
בינתיים מונו השופטים ואוישו התקנים החסרים. לפני שבועיים פניתי לנשיא נויטל וביקשתי את תגובתו לכך שבכוונתו להעביר את הסמכויות בעניין הליכי הגירה והסתננות לכמה שופטים כפי שמקובל במחוזי בירושלים. תגובת הנשיא נויטל: "ההנחה הגלומה בשאילתה אינה נכונה לעת הזו". תגידו: טוב, זו ממשלה שרוצה לשנות את המערכת החוקית של ישראל מן היסוד. עם ממשלה כזאת אסור להגיע להסכמות, כי השרים הללו ישתמשו בכל הסכמה ובכל פשרה נגדך, ואחרי כל פשרה הם ידרשו עוד פשרה ועוד פשרה עד לדיקטטורה המוחלטת. בואו נזרום עם התזה שמדובר בשעת שמד משפטית, שבה אסור לוותר לקואליציה הזאת אפילו על שרוך נעל. נניח. אלא מה? גם בימי ממשלת השינוי העליזים זו הייתה בדיוק אותה מדיניות.
אפריל 2022, הוועדה לבחירת שופטים מתכנסת. חברת הוועדה איילת שקד, שכיהנה באותה תקופה כשרת הפנים, דרשה לא להאריך כמינוי בפועל את כהונת השופטת אפרת פינק בבית המשפט המחוזי בלוד. לטענתה, פינק נוקטת בגישה שהיא "אנטי מדיניות ההגירה של ישראל". השר סער והנשיאה חיות סירבו לדרישה, והיא מונתה על פי דרישת הנשיאה חיות.
לאחר שסער וחיות סירבו לסגת ממינויה של פינק, דרשה שקד שפינק תפסיק להיות הממונה היחידה על ערעורים נגד רשות האוכלוסין בבית המשפט המחוזי בלוד. רוצים למנות אותה? בסדר. אבל לא יכול להיות שהיא תהיה היחידה שתדון בתיקים הללו במחוזי בלוד, ושאגמון־גונן תהיה היחידה שדנה בתיקים הללו במחוזי בתל אביב. השופטים חברי הוועדה התקוממו, בישיבה ולאחריה, על כך ששקד מבקשת להתערב בשיבוצי השופטים. לטענת חיות, מדובר בפגיעה בעיקרון עצמאות השפיטה. חבר הוועדה יצחק עמית התקומם ואמר שלא יעלה על הדעת שהממשלה תתערב בשיקול הדעת של נשיא בית המשפט המחוזי. דרישת שקד סורבה.
רוצים להגיע להסכמות? השופט עמית באמת רוצים שיד מושטת תפגוש יד אחות? אז קדימה, תראו נכונות כלשהי לפשרות. הרי אין שום היגיון שתיקים רגישים של הסתננות והגירה יזכו לבלעדיות של שופטת אחת. זה לא עובד ככה בבית המשפט המחוזי בירושלים, ואין שום חוק יסוד שמחייב דווקא את אגמון־גונן מכל שופטי בית המשפט המחוזי בתל אביב לקבל אליה את כל התיקים. אבל אפילו את זה הם לא מסוגלים לתת. שקד וארבל לא דרשו שאת התיקים הללו יקבל שופט מטעמם ולא שופט ספציפי כלשהו, אלא שהם ינותבו לכמה שופטים באופן רנדומלי. אבל שיטת "אף לא שעל" לא אפשרה.
לב בצלחת ופטיש ביד
לסיום, ובמעבר חד, אני רוצה להביא קטע מתוך דבריו של עמית על הוריו ז"ל, דברים יפים ומרגשים בלי קשר למחלוקת נוקבת ככל שתהיה על המינוי שלו: "האדם הוא תבנית נוף מולדתו, אך האדם נושא עימו גם את נוף שכונת ילדותו, את נוף משפחתו ונופי נעוריו, ואת כל אותם נופים שעל פניהם חלף בדרכו. הנופים הראשונים בחיי שלי היו אלה של שכונת שפירא בדרום תל אביב, שבה השתקעו הוריי לאחר ששרדו את זוועות השואה – אודים מוצלים מאש, שכמעט לא נותר שריד ממשפחותיהם הענפות, ואשר עלו לארץ בדלות ובחוסר כול.
"אבי, שמואל ז"ל, עבר במהלך השואה בין מחנות ריכוז ועבודה – וביניהם בוכנוולד, פלאשוב, סקרז'יסקי – עד ששוחרר על ידי הרוסים במאי 1945. גם אל מול הסבל הרב שחווה אבי בתקופת השואה, הוא חיפש וראה תמיד את הטוב שבאדם. אימי, הדסה אירנה ז"ל, נמצאה משוטטת לבדה ביער בגיל שש, לאחר שבני משפחתה נרצחו ככל הנראה לנגד עיניה. אימי הובאה לכומר של העיירה וגדלה בבית אחותו של הכומר עד גיל 12, מבלי לדעת על יהדותה. לאחר קום המדינה אותרה אימי בדרך נס, הושבה לחיק היהדות, ובנתה בשתי ידיים בית במדינת ישראל.
"בית ילדותי היה בית שמח, והוריי לא דיברו על שעבר עליהם בתקופת השואה. למרות זאת השואה הייתה חלק בלתי נפרד מחיינו, נוכחת־נפקדת בבית, והיא הורגשה במיוחד בכל אותן שמחות משפחתיות שנחגגו בלי סבא וסבתא, בלי דודים ודודות. להוריי לא התאפשר לרכוש השכלה בעצמם, ועל כן הם ראו חשיבות בכך שאחי ואני נזכה לחינוך איכותי, בכל מחיר. משכך, החל מגיל שמונה השכמתי קום ונסעתי בארבעה אוטובוסים מדי יום אל בית הספר בצד השני של העיר, ולאחר בית הספר אל מסעדת הפועלים של הוריי ביפו, שם עזרתי להם עד שעות הערב. עבודה קשה, מוסר עבודה, נחישות, הקרבה, יושר וגמילות חסדים – אלה המידות שקיבלנו כדוגמה אישית מהוריי זכרם לברכה.
"הוריי לא זכו להיות כאן היום לצידי, אך ייבדלו לחיים ארוכים בני משפחתי האהובים. מסעדת הפועלים של הוריי הייתה מאותם מקומות שבהם, כפי שכתב מאיר אריאל, 'שמים הרבה הרבה לב בצלחת, בשביל מעט מעט כסף קטן'. אל המסעדה הגיעו פועלים ועובדי כפיים, בעלי עסקים סמוכים, דתיים וחילוניים, עוברי אורח מזדמנים, ערבים ויהודים, ובסמוך לשעת הסגירה פקדו אותה גם קבצנים ומוכי גורל שזו הייתה ארוחתם החמה היומית או השבועית. המגוון האנושי הזה הוא תבנית נוף ילדותי ונעוריי, שעימה הגעתי אל העשייה כמשפטן, תחילה כעורך דין ובהמשך כשופט".
לתגובות: gravishai@gmail.com