כאשר מדברים על ההתיישבות ביהודה ושומרון, הדיון הציבורי נוטה להתמקד בזכויות היסטוריות, אמונה דתית ופסיקות הלכתיות. אולם מנקודת מבט ריאליסטית, ההתיישבות אינה רק מימוש של חזון היסטורי, אלא כלי אסטרטגי במאבק על עתידה של מדינת ישראל.
ההתיישבות היא מרכיב קריטי בשדה הקרב הפוליטי והביטחוני, שמטרתו לשפר את עמדת ישראל במערכה המתמשכת על השטח.
בשליטה על חבלי ארץ יש שלושה יתרונות עיקריים:
ביטחון לטווח ארוך – שליטה ישירה ביהודה ושומרון מאפשרת מרחב הגנה חיוני, הן מבחינת עומק אסטרטגי והן מבחינת מניעת טרור. הוכחנו לאורך השנים כי נסיגה משטחים שנויים במחלוקת אינה מובילה לשלום אלא להחרפת הסכנה הביטחונית.
הכרעת האויב – נוכחות יהודית באזורים אלו מצמצמת את יכולת האויב לקדם איום טריטוריאלי מתמשך. חיזוק ההתיישבות מחייב את הצד השני להתמודד עם מציאות דמוגרפית שמצמצמת את האפשרות לסגת מהשטח בקלות.
חיזוק תביעת הבעלות – כאשר יתקיים דיון בינלאומי על עתיד יהודה ושומרון, תהיה חשיבות מכרעת לשאלה מי מחזיק בפועל בשטח. נוכחות דמוגרפית משמעותית מעניקה יתרון אסטרטגי.
למעשה, זוהי הגישה שנקטו גם מייסדי המדינה. לאורך כל הצעות החלוקה, ההתיישבות קבעה עובדות בשטח והשפיעה ישירות על גבולות המדינה שהוצעו. ככל שההתיישבות היהודית הלכה והתרחבה, כך התרחבה גם ההכרה הבינלאומית בשטחי השליטה היהודיים. עובדה זו באה לידי ביטוי בתוכנית החלוקה של האו"ם מ-1947, שהתבססה בין היתר על המפה הדמוגרפית שיצרו היישובים היהודיים ברחבי הארץ.
ועכשיו למדיניות ההתיישבות ביהודה ושומרון: כאשר אנו מעבירים אוכלוסייה לאזור זה, אין מדובר רק בפיתוח קהילות חדשות, אלא במהלך אסטרטגי שנועד לשנות את המציאות בשטח כהכנה להכרעה מדינית עתידית. ככל שמספר התושבים היהודים ביהודה ושומרון גדל, כך גדלה התביעה שלנו על אותו תא שטח. במובן זה, השליטה בשטח היא חלק בלתי נפרד מהמאבק הלאומי. גישה זו אינה מבוססת על טענת זכות היסטורית בלבד, אלא על תפיסה ריאליסטית של סכסוכים טריטוריאליים בעולם: בעתיד, בין אם בעקבות מלחמה ובין אם במסגרת הסדר מדיני, יתקיים דיון על השטח הנתון במחלוקת. במקרה כזה, נוכחות דמוגרפית משמעותית מעניקה יתרון אסטרטגי בתהליך קבלת ההחלטות.
המודל של שימוש בשליטה דמוגרפית כדי לחזק תביעות טריטוריאליות אינו ייחודי לישראל. רוסיה השתמשה בעובדה שחצי האי קרים היה מאוכלס ברובו ברוסים כדי להצדיק את סיפוחו ב-2014, ובכך שינתה את המציאות בשטח לטובתה. ישראל עשתה זאת ברמת הגולן לאחר 1967, כאשר עודדה התיישבות יהודית שהפכה את הריבונות הישראלית לעובדה קיימת. דוגמאות נוספות כוללות את מרוקו במערב סהרה, ואת סין בטיבט, שם העברת אוכלוסיות סיניות חיזקה את השליטה המקומית.
חשוב לציין, בניגוד לנסיגות ישראל מרצועת עזה ומלבנון שהתבררו כאסון, נסיגת ישראל מסיני במסגרת הסכם השלום עם מצרים מוצגת לעיתים כהצלחה של ויתור על שטח בתמורה לשלום. עם זאת, יש לזכור כי ההסכם נחתם לאחר שישראל השתלטה על סיני, מה שאפשר לה להשתמש בשטח כקלף מיקוח מרכזי. ההשתלטות על סיני ב-1956 (מבצע קדש) וב-1967 היא שהביאה את מצרים לשולחן המשא ומתן. בנוסף, חצי האי סיני נותר מפורז במסגרת ההסכם, מה שמנע ממנו להפוך לאיום ביטחוני ישיר על ישראל במשך עשרות שנים. גם כיום, כאשר יש שחיקה במעמד הפירוז, ישראל ממשיכה להדגיש את הצורך באכיפת תנאי ההסכם.
בהקשר זה, יש לציין כי שליטה בשטח אינה תלויה רק בהתיישבות אלא גם ביצירת עובדות אסטרטגיות. כך למשל, בגבול סוריה, ישראל מחזיקה בשליטה ביטחונית מעשית על אזורים מסוימים בדרום סוריה, תוך שהיא מונעת מגורמים עוינים להתחמש או להתמקם שם. מדובר בגישה ריאליסטית המעדיפה שליטה דינמית לפי המציאות המשתנה.
לסיכום, ההתיישבות ושליטה על שטח אינן רק פרויקט אידיאולוגי, אלא כלי הכרחי לשימור ביטחונה וריבונותה של ישראל. מי שמתנגד להתיישבות בשם פתרונות מדיניים עתידיים מתעלם מהמציאות: במאבקים גיאופוליטיים, מי שמוותר על נוכחות בשטח – מפסיד אותו. ההתיישבות ביהודה ושומרון היא לא רק סמל, אלא מנגנון עוצמתי לקביעת עתיד המדינה.