בדרך חזרה מסיור מקצועי בישובי חבל התקומה אני מאזינה לדיווחים על תחקירי השביעי באוקטובר. מאזינה ולא מאמינה. עד כדי כך התקשורת יודעת להיות תישקורת?
בזה אחר זה מסבירים הכתבים את עיקרי התחקיר, ובזה אחר זה הם חוזרים על שקר הקונספציה, לפיו בצה"ל האמינו ש"חמאס מורתע", לכן לא התחשבו באלף ואחד סימנים מעידים, ואף לא במידע החד-משמעי והמפורט על תכנית "חומת יריחו", ולא בתרגיל שהתבצע ימים אחדים לפני הטבח.
לכן לא נערכו, ולא מנעו הגעה יומיומית של עזתים עד הגדר, ולא התאמנו לפלישה, ולא תקפו מראש, ולא חימשו את כתות הכוננות (מה זה לא חימשו? לקחו להן את הנשק!), ולא ולא ולא.... הכל בשל הטעות הבסיסית לפיה חמאס מורתע ואינו רוצה במלחמה, תפיסה שהיתה נחלת כולם. הכתבים מדקלמים את דף הסיכום שהעביר להם צה"ל, וחוזרים כמעט כולם על השקר לפיו מבצע "עלות השחר", ואחריו מבצע "מגן וחץ", בהם ישראל ניהלה מערכה מול הג'יהאד האיסלאמי בלבד בעוד החמאס עומד מנגד, היו אירועים שחיזקו בצה"ל את ההבנה שהחמאס מאד מורתע...
ואני מאזינה ולא מאמינה. שואלת את עצמי: מה קורה פה? הם לא זוכרים מה שהם-עצמם שידרו וסיפרו רק לפני שנתיים וחצי? הרי הם-הם שגילו לנו באותם ימים את הסוד הגדול, את משמעותו של השקט החמאסי, שלא היה אלא "שקט – מתחמשים". לנוכח המחזה המוזר הזה, בו התנהלו חילופי-אש עזים בין ישראל ובין ארגון אחד בלבד ברצועת עזה – הג'יהאד, כשהחמאס אינו מתערב כלל - סיפקו לנו אז בכירי הכתבים הסברים פוקחי-עיניים.
כי הם ידעו הכל. לפחות יכלו לדעת, אבל לא סיפרו עד אותם ימים מוזרים של "עלות השחר". הנה כך הסביר לנו בחודש אב תשפ"ג כתב ערוץ 12 אוהד חמו, את "שנת השקט מעזה" בה השתבח כל כך נפתלי בנט, ואת העובדה שחמאס בחר להמשיך בשקט הזה גם כשצה"ל הפציץ ברצועה את בני עמו וחבריו: "אנחנו מדברים על שנה שלמה שבה באופן יחסי עזה שקטה, והסיבה המשמעותית ביותר היא שהרבה מאד כסף נכנס לרצועה, וחמאס אחרי מבצע "שומר חומות" בשנה שעברה, חוזה בשיקום רצועת עזה, מה ששנים לא ראינו. עשרות מיליונים של שקלים נכנסים מידי חודש לרצועת עזה!" – חזר והדגיש חמו. הם גם סיפרו וגילו עשה החמאס עם כל הכסף הזה.
הנה מה שגילה לנו באותם ימים אליאור לוי מתאגיד "כאן": "ברמה הצבאית, חמאס עושה את כל מבצע שיקום יכולותיו אחרי "שומר חומות". הוא עדין לא הגיע לרמת היכולות שהיתה לו לפני "שומר חומות" מבחינת כמות הרקטות, האמל"ח, מחקר ופיתוח, וכל הדברים האחרים שנפגעו, עדין לא הגיע לשלב שהוא מוכן למערכה מול ישראל, ולכן לא מתאים לו כרגע מערכה מול ישראל" כרגע "לא מתאים לו", ולכן "לפי שעה הוא לא נכנס למערכה" – לפי שעה בלבד! כך הסביר אליאור לוי את ה"שקט – מתחמשים!" של חמאס, ותמך את דבריו בדבריה של המומחית מספר אחת בתחום התקשורת הצבאית: "כמו שכרמלה אמרה"....
אלה שלוש דוגמאות מתוך רבות ששודרו באותם ימים של "עלות השחר" – מערכה מוזרה, סיטואציה שגרמה כמעט לכל הכתבים לספר לנו, בחלון זמנים קצר, את הסיפור האמתי, הסיפור של החמאס המתחמש, לא של "החמאס המורתע".
הם הרי לא גילו את האמת הזו בהארה פתאומית של אותו הרגע, הם ידעו אותה גם קודם, אבל עד אז נוח היה להם לספר לנו את סיפורה של "שנת השקט" של "ממשלת השינוי", במקום לחשוף ולגלות את האמת האיומה והמאיימת. רק באותם יומיים-שלושה הם העניקו לנו סוג של "הרמת מסך" למציאות האמתית שמעבר לגבול, לתכניות האמתיות של אויבינו, שנה וקצת לפני שהתנפצו עלינו. אבל היתה זו הצצה קצרה בלבד. רגע אחרי שפסקו קולות הירי, הורידו הם-עצמם, אנשי התקשורת, את אותו מסך שזה-עתה הרימו, ולא חזרו לספר לנו ולו לרגע אחד, את סיפורו של החמאס המתחמש כנגדנו.
עצוב ומטריד שכזו היא התקשורת שלנו, כאז כן עתה. מסתירה הרבה יותר משהיא מספרת, בוחרת את הסיפור המועדף עליה ועוסקת בו שוב ושוב, תוך שהיא דוחקת לשולי הזירה את כל השאר, הרבה נתוני אמת שהציבור צריך לדעת ולהכיר, ותורמת בכך את חלקה העצום והלא-יסולח לשיבוש שיקול הדעת גם של הציבור הרחב, וגם של חלק ניכר ממקבלי ההחלטות. גם עכשיו, גם בימים אלה, אפשר וראוי היה להפנות נתח משמעותי מה"פוקוס" התקשורתי, למשל, אל הסכנות שבעזיבת ציר פילדלפי, לבצע "הרמת מסך" שתחשוף את המנהרות שעדין יוצאות ממנו, את ארסנל הנשק והתחמושת שממתין מצידו השני, ואת מחיר הדמים שצפוי לנו אם נצא משם. קחו למשל את רפאל חיון, שיודע לספר על כל אלה, אבל התקשורת כמעט ולא נותנת לו במה.
אפשר וראוי היה לזכות את הציבור בבסיס המינימלי שעמד למרדכי היהודי, בזכות לדעת "את כל אשר נעשה", ומתוך כך להבין איזה החלטות נכון לקבל. אבל לא. המסך הורד. הציבור אינו זכאי להכיר את האמת, נגזר עליו להסתפק בתוכן השיווקי שנקבע עבורו, והמוגש לו בתחפושת של "חדשות" ו"אקטואליה".
המלה "מסך" מופיעה לראשונה בפרשת השבוע שלנו: "ועשית מסך לפתח האוהל" – ומסביר רש"י: "ועשית מסך – וילון, שהוא מסך כנגד הפתח... מידת המסך כמידת הפרוכת" – המסך הוא חציצה והסתרה, בדיוק כמו המסכה המלווה אותנו בחג הפורים הקרב ובא.
מול מציאות של מסך ושל מסכות, חובה עלינו לדעת נכוחה "את כל אשר נעשה", ומתוך כך לקבל החלטות בדעה צלולה. בפתחו של חודש אדר, נזכור ללכת בדרכו של מרדכי היהודי, להקפיד על זכותנו וחובתנו לדעת, ומתוך כל נזכה בע"ה גם ב"לא יכרע ולא ישתחווה", וגם ב"אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם".
חודש טוב ושבת שלום, יחד ננצח בע"ה