
"מי שחרט על דגלו להשמיד להרוג ולאבד את-כל-היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד" – במילים האלה, הלקוחות ממגילת אסתר, הזכיר לנו השבוע מפקד פיקוד הדרום החדש שלנו, מיהם אויבינו שבחבל עזה: הם לא רק אלה שטבחו, שחטו, אנסו, שרפו והתעללו בנו בשביעי באוקטובר – הם "חרטו על דגלם" להשמיד להרוג ולאבד אותנו, השמדתנו היא צו-עליון עבורם, המטרה הלאומית שלהם, עילת-קיומם ממש, והם נחושים להמשיך ולעשות כן בכל הזדמנות שתיקרה בפניהם.
"והלוחות מעשה אלוקים המה, והמכתב מכתב אלוקים הוא, חרות על-הלוחות" – "לשון חרת וחרט אחד הוא שניהם, לשון חיקוק" – מבאר לנו רש"י את הפסוק הזה בפרשת השבוע שנקרא השבוע. שימו לב, אומר לנו רש"י, החריתה או החריטה הזו – לשון חקיקה היא: על הלוחות שלנו חקוקים-חרוטים עיקרי תורתנו הקדושה, תורת-החיים שלנו, והם נושאים עליהם ובתוכם את תמצית יעודנו כאומה. ומנגד? מנגד, בדרך הקשה, הזוועתית והכואבת למדנו, כולנו, גם התמימים שבינינו, מהם הערכים המובילים החרוטים על דגלם של אויבינו: להשמיד, להרוג ולאבד אותנו.
הרב סולובייצ'יק זצ"ל, במאמרו "איש האמונה" משתמש בדיוק בביטוי הזה כדי להגדיר מיהו עמלק בדורנו, וקובע כי: "כשאומה חורטת על דגלה "לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד" – היא הופכת עמלק". הרב סולובייצ'יק זצ"ל הגדיר שם בפירוש וללא חשש את גרמניה הנאצית, וגם את בריה"מ של סטאלין, כ"עמלק" של אותו הדור, ולי אין ספק איך היה מגדיר – גם לפני, ובודאי אחרי "השביעי באוקטובר" - את שלטון החמאס בעזה, בדורנו. כמה טוב שיש לנו אלוף פיקוד שזוכר ומזכיר לנו את האמת הפשוטה הזו, האמת שבגללה יצאנו להילחם, האמת שבגללה אסור לנו להיכנע, שבגללה חובה עלינו להשמיד עד דק את אויבינו, נושאי דגל-השמדתנו.
והאמת? שהאמת הפשוטה הזו ניבטת אלינו בכל יום מהידיעות התקשורתיות, אם וכאשר אנחנו מצליחים לדלות אותן מתוך הררי-התעמולה שהתקשורת מוצפת בהם. כל מה שצריך כדי לא לאבד את הראש זה לזכור את הזוועות שהם עוללו לנו אתמול, ולקרוא נכונה את הידיעות על מה שהם מתכננים עבורנו מחר. לכאורה זה לא הרבה, אבל במציאות, יש מי שעמלים בכל רגע, בכל אולפן, בכל עיתון, באלפי שלטי-חוצות, ומעל כל במה, בתקציבי עתק, ובדרך המקצועית ביותר, לוודא שכן נאבד את הראש. שכן נשכח.
"גם הנה-העץ אשר-עשה המן למרדכי... עומד בבית המלך גבוה חמישים אמה. ויאמר המלך: תלוהו עליו" – במגילה, רגע אחד בלבד עובר בין קבלת הידיעה המודיעינית על התכנית לתליית מרדכי, ובין ההחלטה שעל אותו העץ עצמו צריך לתלות את מתכנן הרצח הזה, את המן. ובמציאות שלנו? רק אתמול בבוקר נחשפנו לידיעה על 90 מנהרות חוצות בין ציר פילדלפי למצרים, ועדין רבים כל כך ה"מומחים" וה"קצינים לשעבר" שטוענים בכל אולפן ומעל כל במה, שמדובר ב"ספין פילדלפי" ושאפשר לסגת ממנו. מאות מחבלים רוצחים, שהשב"כ מודיע מראש ש 82% מהם יחזרו לטרור – משוחררים בלא שאזהרת-השב"כ תוזכר עם כל שחרור כזה, אוטובוסים מתפוצצים בלב גוש דן ואין איש שם אל-לב, ועורכי החדשות באולפנים משבצים את הידיעה על יהודי שנפצע בינוני בפיגוע ירי – כמעט בסוף המהדורה, כי את מי זה בכלל מעניין? אצלנו, כשחרבונה מנסה לדבר – הוא מושתק מיד, שלא יקלקל, חלילה.
אנחנו חיים בתוך נשף-מסכות אדיר-מימדים, שבמסגרתו משדרים לנו, למשל, "תחקיר" שמאשים ב"סתימת פיות" את... פורום תקוה! ומי המאשימים? רונן צור וליאור חורב. הם – הקורבן. פורום תקוה – התככן והתכסיסן. עולם הפוך ראינו! לא יאומן איך עיתונאית, שעד אתמול נחשבה כהוגנת, נרתמת להוצאת "תחקיר" כזה, ומהנהנת ברצינות תהומית אל מול הסבריהם המיתממים של גדולי מהנדסי-התודעה. זו כמובן דוגמת-קצה, אבל האוויר שאנחנו נושמים רווי בתעשיית השקר הזו, שעמלה על טישטוש הראיה ועיוות יכולת החשיבה של עם שלם. במקום "זכור את אשר עשה לך עמלק" – "שכח", שים בצד, יבוא יום ונטפל בזה, לא עכשיו... "מלחמה? מחר!" זועקות המודעות הממומנות בתקציבי עתק, וה"מחר" שלהן הוא מהסוג של "מחר מתחילים בדיאטה".
בתוך נשף-המסכות הזה, כמה טוב שהגיע פורים, כדי להזכיר לנו את חובתנו הלאומית הבסיסית ביותר: להשמיד את הקמים עלינו להשמידנו, ולעשות זאת לא אחרי, אלא לפני שהם מסתערים עלינו. כמה טוב שיש לנו אלוף פיקוד שיודע לצטט מהמגילה, שיודע לראות באמת את תושבי הנגב – שהוא בשר-מבשרם, ולהבין שחובתו לדאוג לבטחונם, לאפשר להם לבנות ולחיות ולהתפתח, ומתוך כל אלה יודע גם להיערך למלחמה, כדי להסיר את איום-ההשמדה הנורא הזה מגבולם-גבולנו. כמה טוב שיש לנו רמטכ"ל חדש שמודיע ברבים שיוצאים למלחמה, בקרוב ממש, עם כללים הראויים למלחמה באויב אכזר שכזה. כמה טוב שיש לנו "פורום גבורה" של גיבורים, ו"פורום תקוה" שנותן כל כך הרבה תקוה, ופורום של "דור הנצחון" שדורש נצחון, ומוכן להילחם למענו. כמה טוב שיש לנו ציבור שלא מוכן לשכוח, לא את מה שעוללו לנו, ולא את מה שמתכוונים לעולל לנו אויבינו.
"אשר נתן המלך ליהודים... להיקהל ולעמוד על נפשם: להשמיד להרוג ולאבד את-כל-חיל עם ומדינה הצרים אותם..." – דורות רבים כל כך של יהודים חגגו את פורים במציאות שבה לא היה להם שום סיכוי להיקהל ולעמוד על נפשם. בשפתותיהם קראו, אולי גם שרו "אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם", ובלבם כאבו עד כמה רחוקים הם ממציאות כזו, והתפללו שיום יבוא וצאצאיהם יזכו לה. אנחנו, שזכינו, איננו רשאים לוותר על הזכות הזו, על החובה הזו. לנו אסור להשאיר את בית המן עומד על תילו. לנו אשור להתעלם ממציאות עמלקית על גבולנו. לנו אסור ללכת שולל אחרי הסיסמא "מלחמה מחר", כל עוד ה"מחר" חסר מועד קרוב ומוגדר. אם נלך, חלילה, על הקונספט הדחייני הזה של ה"מחר" שכולם יודעים שהוא לא יגיע אף פעם, או לפחות לא במועד רלוונטי באמת, נמצא את עצמנו נזופים ע"י דברי אסתר המלכה, המופנים ישירות אלינו: "כי איככה אוכל וראיתי ברעה אשר-ימצא את-עמי, ואיככה אוכל וראיתי באובדן מולדתי?!". במילים מודרניות: נמצא את עצמנו אשמים ב"שביעי באוקטובר" הבא.
עיני כל הדורות שלא יכלו להיקהל ולעמוד על נפשם – נשואות אלינו. קול דמי אחינו ואחיותינו, קורבנות העבר והעתיד של "מי שחרט על דגלו להשמידנו" – זועקים אלינו ומחזקים את ידינו לבל נרפה מהמשימה המונחת לפתחנו. אנו נתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו, ויחד ננצח, בע"ה.