7 באוקטובר היה רגע שבו הכל השתנה. אני רוצה לחזור רגע אחורה ל-1973. מדינת ישראל הייתה בטוחה בעצמה אחרי ניצחון ששת הימים, הייתה תחושה שאנחנו בלתי מנוצחים.
ואז, ביום הכיפורים, בשעה שתיים בצהריים, העולם נעצר לרגע. אבל ישראל לא נשברה – מתוך הכאב וההלם היא בנתה את עצמה מחדש. כשנופלים אפשר להרים את הראש ולצמוח מתוך השבר.
עד לפני הפציעה, הייתי במקום טוב: קריירה מצליחה בענף הבנייה, נשוי, שני ילדים, חיי משפחה מלאים ושמחים. עבדתי קשה ותכננתי את עתידי בביטחון. ואז, ברגע אחד – הכל השתנה.
במהלך הלחימה בבית חאנון בצפון הרצועה, תוך כדי שהכוח שלי פעל, שמענו צעקות על פצוע. רצנו לוודא את מצבו – ואז חטפתי כדור בחזה, ונפלתי על הפנים. למרות הכאב, המשכתי להילחם, כי זה מה שעושים. בווידאו שהראיתי, אפשר לראות את הרגעים שבהם הלוחמים שלי מגיעים אליי, את הסמ"פ שרץ לכיווני.
הפציעה הייתה קשה, ולמרות זאת נשארתי בהכרה. כשהגעתי לבית החולים, התברר שהפגיעה גרמה לשיתוק מלא מהפופיק ומטה. כל תנועה, כל צעד, שהיו מובנים מאליהם – הפכו לאתגר יום-יומי.
תהליך השיקום היה מסע של כאב, תסכול והבנה שהחיים כפי שהכרתי אותם השתנו. הרופאים אמרו לי מיד שגופי לא יחזור לפעילות, וההודעה הזאת הייתה רגע נוסף של אובדן. הבנתי שזה הסוף – אבל אז הגיע קול קטן בתוכי שאמר: ‘אל תוותר, תמשיך לנסות’.
ידעתי שאני חייב להמשיך, קודם כל בשביל הילדים שלי. הם ביקשו ממני להילחם, לא לוותר, להראות להם שגם כשנופלים – קמים. כך למדתי להתמודד עם המגבלות החדשות שלי. כל יום, צעד אחר צעד, גם כשהכאב היה בלתי נסבל.
מלחמת יום כיפור לימדה את כולנו שגם כשנופלים, תמיד יש לנו את הכוח להרים את הראש ולהמשיך. אני לא יכול לשנות את מה שקרה לי, אבל אני כן יכול לבחור איך להגיב לזה.
מצאתי את הכוח להמשיך – למען המשפחה שלי, הקריירה שלי, ולמען כל מה שאני מאמין בו.
מכאן, אני קורא לכולנו – אנחנו לא צריכים רק להתגבר על אתגרים אישיים, אלא לזכור שרק כשנהיה מאוחדים כעם – נוכל להתגבר על הכל. הפציעה הלאומית שראינו ב-7 באוקטובר הראתה לנו שאחדות, מההתחלה ועד הסוף, היא הכוח האמיתי שלנו.