כמו בימי שישי רבים בשנה האחרונה, הופיעה הפעם בעלונים המופנים לציבור הסרוג מודעה מתוחכמת.
ניסוח המודעה אומר בבירור שזו פנייה לרגש האחריות הלאומית של הציבור הדתי־לאומי, ותמצית תוכנה (בין השורות) הוא "אנחנו 'אחיכם' בעלי המחאה, ניסינו להרוס את הממלכתיות כדי למחוק את חלומכם, כפי שבא לידי ביטוי בהליך הדמוקרטי.
כשלנו, ועתה נותר לנו מסלול אחרון: פנייה לרגש האחריות שלכם בשם אותה ממלכתיות שניסינו לחסל. אנא ותרו על שאיפותיכם, היכנעו ובכך תיתנו לנו את ההישג ותצילו את המדינה שאת יסודותיה ערערנו". זוהי פרשנות חריפה שדורשת הסבר.
אכן יש בעיה, אבל היא אינה בעייתם של הלוחמים שלחמו "כתף אל כתף". זו בעייתם של כסופי השיער ולבני הפנים, "מחאת החטיארים", כפי שהגדיר תא"ל במילואים גונן את חבורתו. זו קבוצת מיעוט אגרסיבית, שעושה רעש כדי ליצור את הרושם שמחצית העם מאחוריה. ואכן הם מאיימים, ולכן המודעה מדברת על "תרועות מלחמה" המופנות כלפי פנים. יש כאן תפיסת פרוגרס קלאסית: למוחים אין אחריות למעשים, כולם נושאים באחריות בין אם עשו ובין אם התנגדו. "הסכמה רחבה" משמעה תעשו את מה שמתנגדיכם רוצים וקחו אחריות על מעשים שלא עשיתם. הסימטרייה המוזרה בין מחוללי המהומות למבקשי הפשרה, זו הבשורה.
בהמשך מציעים המחברים "שלושה עקרונות שהם בנפשה של אחדות האומה בעת הזאת". העיקרון הראשון הוא ש"שינויים עושים בהסכמה", ולכן הם קוראים לדחיית החקיקה עד לקבלת מנדט מחודש מהעם. האומנם? ראשית, יסוד המשטר הדמוקרטי הוא שאם אין הסכמה רחבה מכריעים ברוב קולות. ניתן להגיע להסכמה כאשר יש יעד משותף והוויכוח נסוב על הדרך. אולם כאשר הכיוון הבסיסי הפוך ב־180 מעלות, לעולם לא תהיה הסכמה בלי כניעה. לפיכך, זו דרישה לכניעה, שמנסה להסתיר את המטרה האמיתית המוסווית. "הסכמה רחבה" אינה הליך מוגדר, וכידוע עוד מימי הסנהדרין, כאשר אין הסכמה הולכים אחר הרוב.
העיקרון השני הוא "מכבדים את שלטון החוק". שוב קריאה מפורשת לממשלה "לכבד את שלטון החוק ולהימנע בכל מחיר ממשבר חוקתי". ובכן, ראשית, המשבר החוקתי שאליו מתייחסת המודעה הוא מן הסתם תוצאה אפשרית של התערבות בג"ץ בהחלטות ממשלה סוברניות לחלוטין, כגון מינוי פקידים בכירים וראש המשטרה החשאית החמושה. לא אנו הכתובת אלא אבירי גבעת רם. שנית, צריך לציין ששלטון החוק בישראל בוטל בתהליך הדרגתי החל משנת 1995 בידי מערכת המשפט בכבודה ובעצמה. היא מצידה הפכה את האות הכתובה בחוק לאות מתה. מדוע המודעה קוראת לכבד את שלטון החוק המחוק?
והעיקרון השלישי הוא "נוהגים באחריות". קריאה פרוגרסיבית ל"כל הצדדים" למתינות, וכמובן כל זה בתוך מעטפת מרציפנית של "לתת רוח גבית ותמיכה לחיילי צה"ל ולכוחות הביטחון" ו"למען המדינה היקרה שלנו ולמען ילדינו". מילים נוטפות דבש. מי כאן שמלהיט את הרוחות זה שנתיים ימים?
מה שאני קורא בין השורות הוא רשימה של שלושה עקרונות שנועדו לשתק את הממשלה שנבחרה על ידי ציבור שמאס בדיקטטורה של היוריסטוקרטיה (הבגצוקרטיה, כלשונו של פרופ' אבינרי). הניסוחים המתקתקים והעמומים של מנשר "סף התהום" שלפנינו מביאים אותי למסקנה שכוונותיהם האמיתיות של מנסחי המודעה שונות ממה שנראה במבט ראשון. אחרי שכל איומי המרד כשלו, הממשלה לא נפלה ואף עמדה במבחני המלחמה, מרד האליטות והתקציב, הקריאה לכל הצדדים למנוע פילוג היא ביטוי למתקפה חדשה בגישת "הגישה העקיפה". מי הם יוזמי המודעה שממנה נוטפת רוח הפרוגרס והמריחה? איני יודע, אך יש בארץ מועמדים אפשריים שיודעים איך להפיל בפח אידיוטים שימושיים בהונאה מתוחכמת.
לעניות דעתי הפרשנות הנכונה של מגילת "סף התהום" הוא הטקסט המוסתר מן העין. עיקרו הודאה בכישלון המאבק שמתנהל כאן מאז הסכם אוסלו לביטול המדינה היהודית באמצעות הפלת הממשלה הנבחרת. יש כאן הצעה לאסטרטגיה חדשה על בסיס הסוואת הכוונה. המחברים יודעים שהמחלוקת היסודית היא סביב שאלת מחויבותנו למסורת היהודית, אך הם יודעים שאין להם סיכוי אם ייגשו לבירור ציבורי גלוי ונוקב בשאלה החשובה הזאת. הם יודעים שני דברים: א. רוב הציבור הבין ב־7.10 שהבריחה מהזהות אל שקרי ואשליות אוסלו היא מחולל המשבר. ב. הדור השלישי, הצעירים אשר קמו כלביא והדפו את האויב האסלאמיסטי, בחרו בדרך החיבור על בסיס הזהות היהודית.
לכן המודעה המתקתקה אומרת: הבה נעצום את העיניים ונסתיר את המחלוקת האמיתית, אך לצורך ההונאה תוותרו אתם על הדרישות לחיזוק היהודיות של המדינה שאותה אנו מנסים לחסל מאז אוסלו, ונחכה לבחירות. והרי ברור לכל בר דעת שהביולוגיה עובדת לטובת הדור השלישי, ולכן קרוב לוודאי שתוצאות הבחירות העתידיות ייתנו עוד יותר דגש על זהות יהודית. הגישה הזאת היא עוד דלק לפיצוץ קרוב וגדול הרבה יותר, ולכן אני מאוד לא מתרשם מבשורת "סף התהום". אין בה שום בסיס לחידוש השותפות היהודית הציונית ועצותיה הן עצות אחיתופל. פרט לכך שזו קריאה בלי כיוון, יש בה סכנה גדולה. לכן אני מציע לשים את הנייר בפח ולחפש שותפים אותנטיים ולא ממלכדים.
הכותב חבר בחוג הפרופסורים לחוסן לאומי