בשנת 1942, בעיצומה של השואה, נדחס הרב עזריאל דוד פסטג, חזן ומלחין חסידות מודז'יץ, עם אלפים מאחיו היהודים בקרון רכבת בדרכם מוורשה למחנה ההשמדה טרבלינקה.
בתוך הצפיפות והחנק, החל לפזם נעימה חרישית למילות העיקר הי"ב: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח". הנעימה התפשטה בקרון, הפכה לניגון של תקווה בתוך האפלה.
הרב עזריאל דוד, שחש כי סופו קרב, ביקש להעביר את הניגון לרבו, האדמו"ר ממודז'יץ, שהתגורר אז בארצות הברית. הוא הבטיח חצי מעולם הבא שלו למי שיצליח להעביר את הניגון.
שני יהודים קפצו מהרכבת; אחד נהרג, והשני הצליח להעביר לאדמו"ר את הניגון. האדמו"ר ממודז'יץ, הרב שאול ידידיה אלעזר טאוב, הפיץ את הניגון בעולם היהודי.
הוא אמר, "עם הניגון הזה צעדו יהודים אל משרפות הגזים, ועם הניגון הזה יצעדו יהודים לקבל את פני משיח צדקנו".
הניגון הפך לסמל של אמונה ותקווה, ומבוצע עד היום בטקסים ובאירועים לזכר השואה.