בישיבת כרם ביבנה נמסרה אתמול (ג') שיחת התעוררות לאורו ולדרכו של הרב מאיר מאזוז זצ"ל, ראש ישיבת כסא רחמים, מפי חתנו ונאמן ביתו הרב ליאור כהן, ראש ישיבת מאור יוסף ומוסדות אור המאיר.
ראש הישיבה הרב גבריאל סרף התייחס בדברי הפתיחה לצוואתו של הרב מאזוז זצ"ל שביקש שלא להספידו: "הגמרא מספרת שדוד המלך ביקש שלא למות בשבת, ופירש רש"י שדוד המלך רצה שיתעסקו בהספדו כראוי ולכן לא רצה למות בשבת. והרי דוד המלך אמר על עצמו 'ואנכי תולעת ולא איש', היה גדול בענווה, ובכל זאת רצה שיספידו אותו, משום שהמשמעות של הספד של תלמיד חכם היא כדי שכל מי שנוכח בהספד ילמד על אורחותיו ותורתו, ובכך הוא בעצם ממשיך לחיות.
כך אמר מרן הרב מאזוז זצ"ל בעצמו על מרן הרב עובדיה זצ"ל, שמי שלומד בתורתו ובספריו מרגיש שהוא עדיין חי. ואם כן מדוע הרב ביקש שלא להספידו? נראה שהסיבה היא מחמת מידת האמת שהיתה טבועה בו. הרב הרגיש שיש תופעה של מספידים שאומרים גוזמאות וסיפור דברים היוצאים מגדר האמת, ולא היה נוח לו בכך. האמת הצרופה בערה בקרבו של הרב. הוא לא סבל חנופה, גוזמאות ושקר".
הרב סרף הדגיש שזו הסיבה שחשוב מאוד לשמוע את הדברים כהווייתם, ולכן "אם יש מישהו שראוי להספיד את מרן זצ"ל ויאמר רק את האמת לאמיתה ויספר את הדברים כפי שהם, הוא חתנו ונאמן ביתו הרב ליאור כהן, ועל ידי זה נוכל ללמוד מתורתו ומדרכיו".
בפתיחת דבריו של הרב ליאור כהן, סיפר שבאמת בטיוטת צוואתו של הרב, הרב הוסיף את המילים "כשם שנפרעים" וכו'. וכוונתו לדברי חז"ל שאסור להפליג ולהגזים יותר מדאי בשבחו של הנפטר. הרב זצ"ל אף דיבר עם חתנו על התופעה שספדנים מדברים ואינם מאמינים בעצמם למה שהם אומרים, ולכן ציווה שלא להספידו. לכן יש לומר רק דברים שניתן להתעורר וללמוד מהם עבורנו בבחינת "והחי יתן אל ליבו".
שיחתו של הרב כהן סבבה סביבה השילוב והמיזוג הייחודי שהיה בדמותו של הרב מאזוז זצ"ל. "מידת ה'תפארת' עברה כחוט השני בדרכו של אבינו הגדול זצ"ל. היה בו שילוב מיוחד בין תכונות מנוגדות בתחומים רבים, והרב השכיל לאחד בין הניגודים בדמותו המיוחדת. 'תתן אמת ליעקב'. כשהולכים עם האמת אפשר ללכת לגוש קטיף לפני העקירה הנוראה ולדבר כמה זה חשוב להתנגד לעקירה, ובאותו יום גם ללכת למקום אחר לגמרי. אין שום סתירה בין הדברים".
הרב כהן הוסיף: "בגיל שבע וחצי הרב התחיל הרב להתבונן ולחשוב בדברי רבותינו, להבין את עומק כוונתם. הרב תמיד חזר ואמר שעצלות המחשבה היא העצלות הגרועה ביותר. הייתה לו דרישה עצמית מאוד גבוהה, ועד סוף ימיו היה בצלילות יוצאת דופן. מצד אחד, הוא היה מנצל את כל רגעיו בלי ביטול זמן, ומאידך גיסא כשהיה צריך להחיות לב שפלים ורוח נדכאים היה יוצא מגדרו ומשקיע זמן רב כדי לסייע בכל מה שאפשר".