בימים אלה של סערה, מלחמה והצתות, מתארחת באולפן ערוץ 7 מיכל אורבך, אלמנתו של השר אורי אורבך ז"ל ומציגה ספר חדש פרי עטו של אורי 'איפה באמת מסוכן'.
מיכל מציינת בראשית דבריה כי זהו לא הספר הראשון של אורי שיוצא לאור לאחר מותו. גם הספר 'דתי נורמלי' התבסס על רשימות של מאמרים שאורי כתב שברצונו שייכלל בספר. "התחשבנו מאוד ברשימה וגם את שם הספר הוא בחר". כך גם הספר 'יש מניין בבניין' שסיפר על מנייני המוצ"ש שמתארגנים בתחתית הבניינים. היה זה שנה לפני הקורונה שבה הפכו מנייני הבניינים לנחלת הכלל. כך גם החלק השני של 'מה מברכים על גלידה' יצא לאור אחרי פטירתו.
'איפה באמת מסוכן' הוא ספר שבתי, שירה אורבך-ג'רבי, איירה לפי קטע קטן של אורי שאותו הוא כתב ביום השמונה בדצמבר 2000", מספרת מיכל ומקריאה מתוכו כאשר כל משפט זוכה לאיור מיוחד פרי עטה של בתם:
'באמריקה יודעים שבישראל נורא מסוכן עכשיו ולא מומלץ לנסוע לשם. בישראל יודעים שאם מסוכן אז מסוכן בעיקר בשטחים וקצת בירושלים. בירושלים יודעים שיש יריות אבל רק בגילה. גם בגילה יודעים שמסוכן, אבל רק ברחוב האנפה. ברחוב האנפה יודעים שמסוכן, אבל לא בכל הרחוב, אלא רק בבתים הפונים אל בית ג'אלה. בבתים הפונים לבית ג'אלה יודעים שמסוכן, אבל בעיקר בכמה בתים וקומות שעליהם יורים מדי פעם, לא משהו מיוחד. בבתים שעליהם יורים יודעים שמסוכן, אבל לא בכל החדרים, אלא רק במטבח. בחדר השינה והשירותים למשל, שקט לגמרי...'. וכך מתקדם הסיפור ומספר למעשה על מדיניות ההכלה הישראלית. בהקשר זה היא מזכירה גם קטע שכתב אורי על שדרות ומופיע בספר 'דתי נורמלי'.
"הקטע מדבר על זה שקריינית הרדיו אמרה לפני 20 'אלה לא מטחי הטילים שאליהם התרגלנו' והוא אמר 'אני לא מבין מתי התרגלנו. אני לא זוכר שמישהו בשדרות התרגל שיורים עליו'...", מזכירה מיכל.
על המלחמה, היא מציינת, כתב אורי גם בספר שהוציא בשעתו יחד עם אורי פינק המאייר תחת הכתרת 'ילד רע ירושלים' שחמישים עותקים ישנים ממנו רכשה ב'מודן', ספר סאטירי על ארבעה ילדים רעים ירושלים המייצגים מגזרים שונים, ומיכל מקריאה מהשורות על בנו של איש המשטרה שאבא שלו "ביחידה לפיזור הפגנות, כל היום הוא שובר עצמות, ערבי מתנחל שמאלן או דתי, אבא שלי הוא על מפלגתי. מבוקר עד ליל את כולם הוא מכה, להוראה נוספת הוא לא מחכה. הוא מרביץ רק למי שמגיע, אבל יש כאלה שאצלם הוא יותר משקיע...". כך היא מוסיפה ומצטטת מהספר על הילדים האחרים.
מיכל מוסיפה ומספרת על אירועים קטנים ותמוהים שבהם הטקסטים שבספרים והאיורים שלצידם שלחו לחייה זרועות של רמזים ותזכורות מחויכות... כך באחד הספרים בהם בחר המאייר אורי פינק לציין את 'חיים הובלות' במעבר של משפחת הילד מדירה לדירה, וכך בספר המתאר את הרכילות שמאחורי ברכוני המזכרות מחתונות.
עוד מספרת מיכל על מקומות מסוימים בהם צונזרו ספריו של אורי משום שהיו שייחסו להם יתר רצינות מבלי לחשוב שהמילים שכתב אורי נכתבות מפיהם התמים של ילדים. כך גם היא מזכירה את הרצינות התהומית שבה התנסח אורי כאשר מזווית עיניהם של ילדים התייחס לסוגיות כמו אהבת מלפפון בחומץ מול אהבת מלפפון במלח...
אפיק יצירה נוסף של אורי ז"ל היה ניסוח הסיסמאות שהיו חלק בלתי נפרד מהנוף הישראלי, מ'העם עם הגולן', 'לא זזים מהגולן' ועד 'חברון מאז ולתמיד' ועל כך נכתב קטע "מיומנו של סיסמולוג" ובו הוא מספר על אישה שמתקשרת כי הסיסמא שלה לא פועלת...
"ההומור היה גם הדבר שקירב אנשים לאורי. הוא שידר במילה האחרונה, תכנית ראשונה שהייתה פובליציסטית שהיו בה ויכוחים בין ימין ושמאל, דתיים וחילוניים, ומה שקרה זה שהם השתכנעו. אירית השתכנעה ואברי השתכנע. כשמשדרים ברדיו זה נותן הרגשה שבן אדם נמצא איתך בחדר, אתה שומע את הקול שלו אצלך ושומעים את הצחוק".
אורי גיחך על הפומפוזיות המוגזמת של אנשי הציבור, שאינם מגיעים אלא מכבדים בנוכחותם, אינם יושבים אלא תופסים את מקומם, אינם נואמים אלא נושאים דברים וכו'. "הוא היה איש ציבור שרוצה לעשות למען הציבור, גם כשהוא היה עיתונאי הוא היה לפעמים שוקע בשיחות ארוכות עם מישהו ואמר שהוא חצי איש ציבור".