ההחמצה הגדולה של הציבור הדתי לאומי איננה פוליטית, איננה טקטית – היא עמוקה יותר: היא אידיאולוגית.
דווקא עכשיו, כשהשיח מתלהט סביב גיוס החרדים, אנו מחמיצים שוב את העיקר: החזון.
לא דרישה, לא תלונה, לא ביקורת אלא חזון.
השיח הציבורי, ובמיוחד בקבוצות הווצאפ, חוזר שוב ושוב אל שאלת גיוס החרדים. הטונים עולים, השפה הופכת קשה, שיפוטית ולעיתים מזלזלת: "נמאס מהבכיינות" "גם לנו היה קשה בצבא שלא יתפנקו" ועוד.
זה איננו שיח. זה ניכור הולך ומעמיק.
הציונות הדתית נולדה מתוך אמונה שמדינת ישראל היא אתחלתא דגאולה. לא עוד שלב בגלות. זו נקודת המפתח, ואם לא נציב אותה במרכז – נפספס את ההזדמנות שנפתחה עם המלחמה.
יש פער עמוק בינינו לבין הציבור החרדי. הם רואים במדינה גוף חסר לגיטימציה הלכתית – כי המשפט אינו לפי התורה, הצבא לא מתנהל על פי התורה והמדינה כולה אינה "תורנית". ואילו אנחנו? גם אנחנו יודעים שהדברים לא מושלמים, אך אנו רואים בתהליך הזה צמיחה וזכות.
אנו מחנכים וגאים להיות שותפים לבניין המלכות – "מי שפעל עם אל – יבוא וייטול שכרו" . לא מחכים שהכל ירד משמים עם בית מקדש מוכן.
במקום להעמיד את התפיסה הזו בגאון, אנו נגררים ל"שיח מחנך", שיח מלא זעם, ביקורת וציניות.
במקום להציב תורת חיים, אנו עסוקים בלהוכיח להם כמה הם טועים. מראים פסוקים, מביאים מדרשים – כאילו החרדים אינם מכירים את התורה וכאילו אם נצטט להם פסוק זה מיד ישנה את תפיסת עולמם...
במקום שיח, בירור, קרבה – יש כפיה.
מול אנשי שמאל שקוראים לסרבנות – נקרא לאחדות. נגיד שהם תינוקות שנשבו, אפילו נצטלם אם משפחות חטופים שפוגעות במלחמה ומחלישות, רק כדי להביע הזדהות.
אבל מול הציבור החרדי?
פחות פיוס, פחות בירור, פחות לימוד זכות. רק דרישה – הכל כאן ועכשו.
ומעבר לאירוניה – השאלה האמיתית היא עלינו, על התורה שלנו.
יותר משעם ישראל מחכה לשוויון בנטל – הוא מחכה לתורה הגדולה שלנו, שבה ההשתלבות היא ערך. שבה השירות בצה"ל והיציאה לקרב הוא בשל הזכות להשתתף במלחמה מצווה – לא נטל.
תחת לבוא ולומר מה לא בסדר בצד השני – יכולנו להציב את התורה הגאולית שלנו. את התורה שמביטה לא רק על הפרט אלא על הכלל. את התורה שמבינה שכאשר חזרנו לארצנו, חזרנו כעם ולכן גם כשאנו חושבים על דרכי הפועלה להשבת החטופים אנו עושים זאת מתוך ראיה לאומית.
איננו בגלות כאוסף יחידים, אנו אומה שחפצת חיים. כנסת ישראל איננה רק מושג רוחני, היא המציאות המאחדת אותנו כאן בארץ הזאת.
ההבדל הזה – בין פרט לכלל, בין גלות לגאולה – הוא לב ההבדל.
החרדים שומרים את התורה בתוך בית המדרש. אנו מאמינים שהתורה ניתנה כדי לצאת מבית המדרש – אל החיים, אל הצבא, אל מערכת המשפט, אל בניית מוסדות המדינה והחיים הציבוריים של עם השב לתחיה וזוכה להקים את ממלכתו.
התורה היא המחייבת חיים של מעשה – לא עוצרת אותם.
ולכן בניגוד למה שמשדר השיח הציבורי – אצלנו מי שלומד תורה, לא "פטור" מהלחימה, להיפך, מי שלומד תורה באמת, הוא זה שיוצא ראשון למשימה. התורה היא שמחייבת אותו לצאת ולהילחם את מלחמת המצווה הזו. היא המובילה והמעלה את רוח הגבורה ומהמסירות, היא הכוח שלנו.
לשלוח לקרב ילדים, בני זוג, חברים, לא בא מתוך רגש לאומי מופשט, זה בא מתוך אמונה, מתוך חזון, מתוך תודעה עמוקה של שותפות בתהליך גאולי עצום שמוביל את המקום שבו עם ישראל שם לארצו ונבנה בה מחדש.
הגיע השעה לומר את זה בגאווה, בלי להתנצל, לא כדי להוכיח את החרדים, אלא כדי להציב חזון גדול בשעה שהעם צמא לו .
לא רק החרדים שומעים אותנו, גם המסורתיים, גם הרחוקים. הם מקשיבים, מביטים, מחפשים... ויש לנו הזדמנות נדירה. במקום להשמיע ביקורת, יכולנו להציג את דרכנו המאירה, המחברת, התורנית והאחראית. להראות שיש כאן יהדות שמאמינה במדינה, בצבא, בעם ומצליחה לחבר בין קודש לחול .
אבל במקום למשוך לבבות, נגררנו למאבק פנימי .
במקום להיות מגדלור, הפכנו לעוד צד בוויכוח. וכמו בחינוך: לא המילים הן שמחנכות אלא המעשים. ואנחנו שמרבים לדבר על אחדות, במעשינו מרחיקים. מרחיקים מאיתנו. מרחיקים מהדרך ומחמיצים את השעה.
יש לנו תורה, יש לנו דרך, והגיע הזמן להציב אותן בחזית השיח.