ההודעה לתקשורת של ראש הממשלה נתניהו אמש, משקפת אולי את כל הסיפור כולו.
"אני סומך על כוחות הביטחון", כך הוא כתב "שגם במקרה זה יגיעו במהירות למרצחים ויבואו חשבון איתם ועם כל מי שסייע להם".
זה נכון, ידה הארוכה של מערכת הבטחון רודפת ובדרך כלל ברוך השם גם מצליחה לתפוס או טוב מכך, לחסל את המחבלים השפלים שרוצחים יהודים.
אבל כפי שאנחנו רואים, כל זה, ממש, אבל ממש לא מונע את הפיגוע הבא.
אז מה כן? 1. פגיעה משמעותית במרחב שממנו יצא מחבל. אל תרדפו את המחבל. תשמידו את הכפר. מחבל חי בסביבה, במרחב, שכולו מדבר טרור, בגרפיטי על הקירות, מחנך לטרור במוסדות החינוך, מתפלל ומטיף לטרור במסגדים. את כל אלה ועוד, אותם צריך לפרק.
איך עושים את זה? הודעה לפינוי אוכלוסיה ופירוק של מרחב הטרור. במקום לקום במיטות שלהם תושבי בורוקין וא-דיק היו צריכים לגלות הלילה ולישון באוהלים ממש כמו אחיהם בבית חאנון או חאן יונס.
נשמע מרחיק לכת? דברו עם אביחי אדרעי. חשבון הטוויטר של דובר צה"ל בערבית מאיים להתפקע מההודעות שלו על פינוי אוכולוסיה. מה שעובד בעזה יעבוד פיקס ביו"ש.
2. עצירת טירוף "מרקם החיים". תחת המושג המכובס והבזוי הזה, מסכנים הלכה למעשה מאות אלפי יהודים שנוסעים עם מחבלים על הכבישים.
זה פשוט כמה שזה מטורף, ערבים שמנועים מלהיכנס אל רעננה כפר סבא או עפולה יכולים לעמוד בפקק באין מפריע ליד תושב מעלה אדומים או להגיע למרחק יריקה מבית של תושב אריאל.
אזרחי ישראל צריכים להשתמש במערכת כבישים נוחה ובטוחה בעוד הערבים צריכים להשתמש במערכת כבישים אחרת. הדבר המדהים הוא שהיא קיימת.
בנוסף, המחסומים מוכרחים לחזור לחייהם של ערביי יו"ש. הנסיעה החופשית בשטח מאפשרת בריחה מהירה מנקודה לנקודה.
3. ביטול הקשר בין פעולת הטרור לתוצאה שלה. לא צריך הרוגים בשביל לפרק טרור. בתא השטח הקטן שבו התרחש הפיגוע התרחשו לאחרונה 3 אירועים דומים שברוך השם הסתיימו בתוצאות קלות יותר. אך התגובה היתה מינורית. והתוצאות הקשות מדברות בעד עצמן.
4. המעשה הצבאי הוא חשוב אבל הוא לא העיקר. העיקר הוא המעשה המדיני. בשונה ממה שהשמאל טוען, הטרור לא מבוסס על יאוש אלא על תקווה. תקווה שאפשר יהיה לגרש אותנו מכאן. מכאן הכוונה מארץ ישראל כולה, מחיפה עכו יפו וגם מחברון ומגב ההר.
יש אך ורק דרך אחת לגדוע את התקווה וזו החלת ריבונות ביהודה ושומרון. כאשר אנחנו מתמהמהים ולא מחליטים אנחנו למעשה אומרים לאויב הערבי שיש תקווה לטרור. שעוד לא באמת החלטנו שאנחנו כאן. הגיע הזמן להגיד להם: חלאס אנחנו כאן על אמת.
אז למה כל זה לא קורה? יש תשובה אחת. אוסלו. לצער כולנו, מערכת הבטחון עדיין מכורה לסם אוסלו. ובכל פעם שמנסים לגמול אותה. היא חוטפת קריז ולכל הפחות קריזה.
סם אוסלו גורם להזיה שרואה ערך בטחוני בשיתוף פעולה עם ארגון הטרור שמכונה (כרגיל עוד מושג מכובס) "מנגנוני הבטחון".
באובדן ההכרה של אוסלו החיים הנוחים של הערבים הם כלי להפחית טרור. מה שגורם לצורך עז להמשיך בשגרת שקט מדומה על פני הכרעה. עד שזה מתפוצץ. אוסלו הוא אסון. הגיע הזמן להיגמל.
ראש הממשלה, שרי הקבינט, לתפוס את המחבל זה חשוב. לשנות את התפיסה, חשוב הרבה יותר. זה הזמן לבטל את הסכמי אוסלו. הגיע זמן ריבונות.
עומר רחמים הוא מנכ"ל מועצת יש"ע.