באולפן ערוץ 7 מתארחת תרזה דינר, אמו של הלל ז"ל שנהרג בקרבות בצפון רצועת עזה, לשיחה על דמותו והנצחתו, ולא פחות על דאגתה לשלומם הנפשי של חבריו אותם היא רואה כ"שכולים שקופים", לאחר נפילת בנה, שכולים שאינם מקבלים מענה נפשי מהמערכת.
הלל נולד כשמשפחתו הייתה בתקופת שליחות חינוכית בקנדה, ושם הבחינו בכך שבחו"ל, בניגוד למה שקורה בארץ, התיוג המגזרי כמעט ואינו קיים. ההבדלה היחידה היא בין יהודי לגוי. התובנה הזו השפיעה מאוד על המשפחה שחיפשה לבטא בשמו של התינוק שנולד את הראיה הזו של עם ישראל ללא מחיצות ודמותו של הלל הזקן עלתה בהם.
כילד היה הלל ילד שובב מאוד, כהגדרתה של אמו, ועם זאת כתלמיד התלמוד תורה שבישוב הסמוך החליט לקראת בר המצווה לסיים ש"ס משניות. "הוא החליט על כך מעצמו, פשוט הודיע לנו וגם למד בעצמו, ועשה סיום ש"ס משניות בבר מצווה, ואז החליט שצריך ללמוד גמרא כמו שצריך והושיב את אבא שלו ודרש ללמוד בכל יום עמוד גמרא. בכיתות ז'-ח' הם כבר סיימו כמה מסכתות עד שבבית אמרנו שהגמרא הפכה למגרש הביתי שלו".
בהמשך למד בישיבה התיכונית בחשמונאים, "לקח לו זמן למצוא את קבוצת החברים שלו, ומרגע שהקבוצה הזו התגבשה ועד היום יש לו קבוצת חברים מדהימה, חברים בלב ובנפש שאומרת שהוא היה הדבק שבהם".
בתום הישיבה התיכונית עבר ללמוד בישיבה באילת ולאחר מספר חודשים החליט להתגייס כשכבר ברור לו שהוא רוצה להתחתן בגיל צעיר , ואכן נישא לזהבה, תושבת חשמונאים, אותה שהכיר בסוף כיתה י"ב.
בשירותו הצבאי לחם בחטיבת כפיר עד שנפל בקרב. תרזה מרחיבה אודות הסיוע הנדרש לאותם חברים שאיבדו חבר שלא אתו שירתו באותה יחידה. "החברים הקרובים אליו בצבא כן קיבלו מענה עד רמה שאפשר", היא אומרת, "אני מפרידה בין החברים שהיו איתו בצבא, שהיו בתוך האירוע, ראו אותו באותו בוקר, היו איתו לילה קודם והם כן קיבלו מענה מיידי מהצבא עד כמה שאפשר. נתנו להם איוורור עד כמה שאפשר בתוך עזה ושבועיים אחר כך הם יצאו וקיבלו מענה".
מנגד, אומרת תרזה, יש לדאוג לאותם שלא קיבלו מענה ודוגמא לכך היא מציינת גם את המג"ד שלא יוצא כמו חייליו להתאווררות, וכאשר הוא מגיע לביתו יש לו משפחה להיות אתה בעוד לעצמו הוא לא מקבל מענה נכון ומספק. "הוא צריך כל הזמן לדאוג לאחרים. הלל היה בחפ"ק מג"ד, הוא היה צמוד אליו ואני לא יודעת מי דואג לו, מי מטפל בזה שהוא צריך לדבר עם מישהו".
בדבריה היא מרחיבה אודות חבריו של הלל שלדבריה "התפספסו בין הכיסאות". מדובר בחבריו הטובים ביותר מהישיבה התיכונית שבחשמונאים, שם התגורר הלל על מנת שרעייתו, זהבה, תהיה סמוכה להוריה. "החברים המשיכו לבוא והלל היה זה שמזמין אותם בשבתות ואם הוא יצא בימי חמישי הזמין אותם לבוא בערב. הם היו מחוברים אליו. אלו חברי נפש ובמילים שלהם זיהינו מילים שאנחנו משתמשים בהן. הם אבלים שקופים, הם אבלים לכל דבר בנפש והם לא מקבלים מענה. לא רק שהם לא ישבו איתנו שבעה אלא שהם בקושי הצליחו לצאת כדי להגיע לשבעה כי זה לא מישהו בקרבה ישירה. הם היו צריכים לבקש מהמפקדים שלהם לצאת כי נפל החבר הכי טוב שלהם, והמפקד לפעמים מבין ולפעמים לא".
"יש לו חבר שלא נתנו לו לצאת ללוויה, לחבר אחר נתנו לצאת ללוויה, אבל אמרו לו שהוא חייב לחזור מיד אחרי הלוויה. הוא לא היה מסוגל לחזור ונשאר עוד יום, וכשהוא חזר הוא נשפט ונכנס לכלא. חבר אחר קיבל ריתוק בגלל שהוא יצא למרות שאמרו לו שהוא לא יוצא. אלו חברים שלא מטופלים. לא רואים אותם בתוך המעגלים האלה. הם לא מקבלים מישהו שידבר איתם, מישהו שיקשיב להם".
תרזה מספרת על מפגש שקיימה המשפחה עם החברים שרבים מהם אמרו שזו להם הפעם הראשונה שבה הם מדברים על התחושות והרגשות שעוברים עליהם. "זה משהו שממש חשוב לשים לב אליו. מדברים היום על פוסט טראומה, וטוב שכך, אבל צריך להבין שיש פה מעגלים נוספים. בחור שיצא ללוויה של חבר שלו לא אמור להיכנס לריתוק או לכלא אחר כך. אם בחור בחר לצאת והיה עד כדי כך חשוב לו להישאר עוד יום, אז יכול להיות שצריך עונש משמעתי, אבל לא כלא, לא ריתוק. הוא מספיק במצוקה גם ככה. לא צריך להגדיל את המצוקה הזאת".
בהמשך הדברים מספרת תרזה על דרכי ההנצחה השונות אותן מקדמת המשפחה יחד עם החברים. בין השאר מדובר בהקמת מצפה לזכרו וכתיבת ספר תורה נייד שילווה טיולים ומסעות ויבטא את אופיו המיוחד של הלל שאהב את הארץ ונופיה.