ביום שלישי בבוקר העניק יאיר גולן, יושב ראש מפלגת הדמוקרטים, ריאיון ברשת ב' ובו הוא פרס את משנתו באשר למצב המלחמה בעזה.
גולן חזר על הגישה הידועה לא רק של השמאל אלא של האופוזיציה כולה: את החטופים צריך לשחרר תמורת סיום המלחמה. נגד חמאס, אם שוב ירים ראש, אפשר לחזור ולהילחם גם בעוד כמה שנים. המלחמה הפכה למלחמה פוליטית המשרתת את האינטרסים של נתניהו ושותפיו, ועוד כהנה וכהנה תובנות שאנחנו שומעים בתקשורת בכל יום ובכל עת ובכל שעה.
השמאל אוהב את הנרטיב הזה, הימין שונא אותו, והדברים כבר נילושו אין־ספור פעמים. אלא שבשלב מסוים גם גולן שם לב שזה משעמם ובחר לומר משהו מעניין יותר, ואלה דבריו: "מדינה שפויה לא מנהלת מלחמה נגד אזרחים, לא הורגת תינוקות כתחביב". בעקבות דבריו אלה התעוררה סערה רבתי, וכל המי ומי בממסד הפוליטי היהודי שהוא ימינה מהדמוקרטים (כלומר כולם) גינה אותם – גם נשיא המדינה מצא לנכון לצאת מהאיפוק הפוליטי המוכתב לו מעצם משרתו הרמה ולגנות את דברי גולן.
כללו של דבר: יאיר גולן היה בכותרות. מה רע? מה גם שהוא הרי לא פונה אל קוראי העיתון הזה, ואפילו לא אל המרכז. הוא פונה אל מחנה השמאל - שהגבולות בינו לבין השמאל הרדיקלי היטשטשו מאז המאבק על הרפורמה המשפטית - כדי לעצב את דמותו כמנהיג המחנה שאומר דברים כדורבנות ואינו מזגזג. בשעות הצהריים סירב גולן לחזור בו מדבריו – כלומר לא רק שהוא לא מזגזג, הוא גם לא ממצמץ, ועם זאת נתן הבהרה שדבריו כוונו נגד הממשלה ולא נגד הצבא. בערב הוא כינס מסיבת עיתונאים לקינוח, ובה חזר על דבריו עם טוויסט מסוים בעלילה, כאשר הוא פירשן את עצמו כמי שדורש שמדינת ישראל תישאר מדינה שפויה שלא הורגת תינוקות כתחביב. לא מזגזג ולא ממצמץ, אבל כן מתפתל.
יהיה אשר יהיה, מבחינה תקשורתית יום שלישי השבוע היה יומו של יאיר גולן. לפיד, גנץ וליברמן יכלו רק לקנא. באשר להבהרה שביקורתו מכוונת רק נגד הממשלה ולא נגד הצבא, בוגי יעלון עשה זאת לפניו, כבר הספקנו לשכוח. גם הוא השתמש בהבחנה זהה כדי לתקוף את הממשלה ולטהר את הצבא. אלא שזה לא עובד ככה. הרי מי שעושה את העבודה בשטח אלה אך ורק חיילי צה"ל. לא ידוע לי על אף תינוק שנתניהו, סמוטריץ' או בן גביר הרגו או מתכוונים להרוג. היחידים שיכולים "להרוג תינוקות כתחביב" הם חיילי צבא הגנה לישראל הנמצאים בעזה. גם הרמטכ"ל הבין את המוקש שבאמירה של גולן ומיהר לגנותה.
גולן עשה קריירה צבאית, הגיע לדרגת אלוף, ולאחר שמילא תפקידים שונים, שימש משנת 2014 עד 2018 בתפקיד סגן הרמטכ"ל. מתוקף תפקידו הוא היה, כמו שאר חבריו במטכ"ל, מעמודי התווך של הקונספציה שהובילה לשבעה באוקטובר. שום נורה אדומה לא נדלקה אצלו בשנים אלו. טוב, זה לא לגמרי נכון: נדלקה אצלו נורה אדומה, כאשר הוא זיהה תהליכים מדומים בצד הישראלי. על כך הוא לא היה מוכן לשתוק ושיתף, בתור סגן הרמטכ"ל, את העם היושב בציון בדאגתו העמוקה מכך שמדינת ישראל נמצאת על השביל שגרמניה הייתה בו בשנות ה־30 של המאה הקודמת, כלומר בדרך להיות מדינה נאצית או משהו בסגנון. מרוב שהוא היה מודאג מתהליכים פרי דמיונו שלא היו בתחום אחריותו, הוא לא זיהה תהליכים שלא היו דמיוניים בכלל - אבל דווקא כן היו בתחום אחריותו כסגן הרמטכ"ל בשנים הקריטיות שלפני שבעה באוקטובר.
בשנת 2018 היה יאיר גולן מועמד לרמטכ"ל, אך בסוף נבחר כוכבי ולא הוא. למזלו, כפי שהתברר למפרע. אחרת במקום להתראיין, הוא היה משתדל היום להיעלם מתשומת הלב הציבורית כמו כוכבי. כאמור, ליאיר גולן היה מזל. בזכות פרישתו מהצבא בסוף שנת 2018, ולמרות כישלונו כסגן הרמטכ"ל – כישלון שבתודעת הציבור כבר סוג של התיישן בשנת 2023 – לזהות תהליכים שהתרחשו מתחת לאפו, הוא נכנס לפוליטיקה הישראלית בראש מורם. לאחר שמרב מיכאלי עשתה חרקירי למפלגת העבודה, הוא הצליח לכנס את מה שנשאר מהשמאל הישראלי במפלגה חדשה, הלוא היא מפלגת הדמוקרטים.
יש לציין שבשבעה לאוקטובר, גולן – שהיה אז כבר בן 61 (!) – מיהר כאזרח לזירת הקרבות, התעקש להתחייל, נסע ברכבו הפרטי לבד לאזור מסיבת הנובה וחירף את נפשו כדי להציל צעירים מהמסיבה. על כך מגיעה לו הוקרה עצומה שאי אפשר וגם לא מוסרי לקחת אותה ממנו. אם כן, בתחום הגבורה האישית מגיעה לגולן הוקרה רבה. אולם בזירה הפוליטית גולן פועל באופן אסוני. כדי להזין את הסנטימנט השמאלני שעל כנפיו הוא נישא כפוליטיקאי, לא רק שהוא אומר דברים לא קוהרנטיים (כגון להאשים את הממשלה בפשעים שרק הצבא יכול לבצע, ולטהר את הצבא), אלא – וזו החומרה הגדולה בדבריו – הוא לא נרתע מלספק נשק תעמולתי שקרי לאויבינו ההולכים ומתרבים.
כיצד הגבורה האישית מתמזגת באותה אישיות עם הדבר הבזוי הזה? אני מודה ומתוודה שאני מתקשה לזהות את התהליכים שהובילו את גולן למחוזות אלה. רק בוחן לב וכליות יודע.