דבורה מיטלמן, ממגורשי נווה דקלים, סיפרה לערוץ 7 על הכאב המתמשך ועל התקווה שעדיין מלווה אותה לחזור ליישובים שנעקרו.
בראיון שנערך בכנסת קטיף שיתפה: "אחד הדברים שנתנו לי כוח לאורך השנים היה המחשבה על גוש עציון - שהם היו צופים אל הגוש וזוכרים במשך 19 שנים שהם צריכים לחזור. 19 שנים הלכתי עם הסיפור הזה והשנה, לצערנו, עקפנו את גוש עציון, והכאב מאוד גדול והשאלה מהדהדת מתי זה יקרה ואיך".
לדבריה, "היום הכאב שלי הוא יותר על עם ישראל. בנווה דקלים, אני זוכרת את עצמי מחוץ לבית הכנסת המרכזי, שבו הייתה תפילת הנערות, ואותנו עוד לא פינו ועמדתי בצד ובכיתי. ניגשה אלי חיילת והגישה לי בקבוק מים שאשתה, ולא הייתי מסוגלת לקבל ממנה. תירצתי לה תירוצים והיא לא ויתרה. לא הרגשתי שאני מסוגלת לקבל את הטובה שלה אבל היא חיבקה אותי, בכתה ואמרה לי 'אני אוהבת אותך'. לא ידעתי להכיל את זה והבנתי שגם היא במצוקה קשה. לא יכולתי לנהוג אחרת. זה מה שנבע מתוך המציאות".
מיטלמן שיתפה כי גם כיום יש מי שאינם מבינים את עוצמת הפגיעה: "פגשתי לאחרונה מישהו וסיפרתי לה שאני מגוש קטיף והיא סיפרה לי בהתלהבות שהיא היתה זאת שמכינה את החיילים להגעה לבתים ולנהוג ברגישות ובעדינות. לא ידעתי איך לענות לה. אמרתי לה שקשה לי ממש לעכל את הדברים. יש אנשים שעד היום לא מבינים את גודל העוול והמחיר - ברמה האישית והלאומית. יש הבנה שאנשים בכלל לא איתנו וזה היה אחד הכאבים הכי גדולים - שהרגשנו מאוד בודדים ובלתי נספרים".
היא לקחה חלק במיזם "סיפורים מגוש ראשון" והקליטה את סיפור הגירוש האישי שלה. "העניין של לספר את הסיפור הוא לחבר את האנשים שלומדים המון דברים שלא ידעו. אני מרגישה שהיום יש נכונות לשמוע, גם אם הדעות עדיין חלוקות, אפשר לדבר על הסיפור וללמוד מזה יחד".
לסיום, הביעה תקווה לעתיד: "אני מאמינה שנשוב לשם כי זה שלנו כי זו הבטחה וזו אמונה. אני מלאה בתפילות. התפקיד שלנו הוא לעורר את הרצון. אם עם ישראל מאס בחבל עזה לפני 20 שנה מה שיחזיר אותנו לשם זה רצון העם. אם אנחנו יכולים לחזק את הרצון הזה ולחבר את האנשים אז נזכה גם לחזור".