לפעמים, כשאנחנו מרגישים שכל העולם נגדנו, יש מי שמזכיר את הציטוט המפורסם של מייסד המדינה, דוד בן גוריון, כי לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים.
למרבה הצער, אנחנו שוכחים להצמיד לו ציטוט מפורסם הרבה פחות, ממכתב שולי פרי עטו של משה מנדלסון לרופא השווייצי יוהאן צימרמן, בו הוא התלונן על כך ש'בעוד הקנאות עושה, הרי שהתבונה מסתפקת בדיבור'.
במילים אחרות, העניין הוא בהחלט מה יעשו היהודים, אלא שהעם שלנו, מרוב תבונה, מסתפק לפעמים בדיבורים, ולפחות הפעם - אי אפשר להסתפק בזה.
הבה נבהיר, כל המסבירנים הישראלים הנפלאים שיודעים להציג את הצד הישראלי באופן משכנע, להזכיר ששחטו כאן יהודים בתרפ"ט עוד הרבה לפני שהוקמה מדינה יהודית או הייתה נכבה, לספור את רצף הפעמים בהם סירבו ערבי ארץ ישראל (המכונים לצורך הנוחות פלסטינים) לקבל מדינה משלהם ולחיות בשלום לצד מדינת היהודים, להבהיר את ההבדל בין נזק היקפי מינימאלי והכרחי ובין שימוש במגנים אנושיים, כל אלה טובים וחשובים מול דעת הקהל, אבל אין בהם שום צורך בקרב הנוכחי על ההכרה החלקית של מדינות מערביות במדינה פלסטינית.
כי סטרמר ומקרון והנספחים שלהם (שבאופן לא כל כך מפתיע, כולם מנהיגי השמאל בארצותיהם), מכירים טוב מאוד את העובדות. הם הרי נותנים לפלסטינים את הפרס הארור הזה כתוצר ישיר של אירועי השביעי לעשירי. זה לא מעניין אותם, הם אנטישמים מהזן הנחות, אנטישמים של אינטרסים, של ניסיון לקושש קולות מוסלמים או לקבל איזו כותרת מלטפת בבי.בי.סי. אין טעם לשכנע אותם, הם יעשו והיו עושים זאת בכל מקרה, בין אם נתניהו היה ראש ממשלה ובין אם יאיר לפיד, יאיר גולן או אפילו מנסור עבאס, לא אכפת להם אם ישראל מבצעת פשעי מלחמה בעזה או מחלקת שם דולרים. זה בכלל לא מעניין אותם.
אשר על כן, המבחן הישראלי הוא מבחן המעשה: האם ישראל תמשיך לתחזק את האשליה שאוטוטו היא מתקפלת, נכנעת, מוותרת ומקימה מדינה פלסטינית, או להיפך, האם ישראל תעשה סוף לחלום הבלהות הזה ותחסל סופית את חזון שתי המדינות מעלה העובש. במצב הנוכחי, אנחנו נמרחים, מתמזמזים עם עצמנו, מתלבטים ומשתהים, ומשדרים לעולם את המסר הגרוע ביותר שאפשר - היהודים אולי חזקים בשדה הקרב, אבל חלשים מאוד בשדה הדיפלומטי.
והנה עוד משהו שחשוב להבין: בשדה הדיפלומטי מבינים כוח, מבינים אותו טוב מאוד. מבינים גם נחרצות. אם ישראל לא תסתפק באמירות ובגינויים רפים, אלא תבצע במעשים. אם ישראל תנקוט צעד חד צדדי ומוחלט, לא רק שלעולם לא יהיה הרבה מה לעשות בנידון (ולא, שום הסכם שלום לא יבוטל ושום צבא ערבי לא יתעורר לפעולה), הוא גם יעריך אותנו הרבה יותר.
וזו בדיוק גם הסיבה שכל הלחץ הקטארי והפלסטיני מוכוון כעת לשאלה הזו: לא לחינם הסינגפורים מזהירים שאם ישראל תנקוט את הצעד הם עשויים להכיר במדינה פלסטינית, והאינדונזים מנגד מציעים לנו שלום אילו רק נרד מהעץ. לא לחינם יש כאן 'איתותים' מהאמירויות ורמיזות מסעודיה, כולם יודעים טוב מאוד שזה מבחן הלחץ האחרון על ישראל, ואם ישראל תשבור אותו, לא יהיה יותר שום קלף בינלאומי לשחק בו מולה.
אם ישראל תגמור, תשמיד, תחסל את חלום המדינה הפלסטינית, זה לא יהפוך אותנו למדינה מצורעת בואכה אפרטהייד דמיוני, אלא ישים סוף לסאגה המקולקלת הזו. דווקא מדינות כמו סין, רוסיה או טורקיה, מודעות טוב מאוד לעיקרון הבינלאומי של 'ריבונות', הן יודעות שברגע שישראל ריבונית בשטח, לא כדאי להן להתערב לה, כי זה ישבור את התזה שהם משקיעים הון עצום וזמן רב לבנות, התזה לפיה לא מתערבים למדינה ריבונית במעשיה בטריטוריה הריבונית שלה.
צעד אופרטיבי יכול להיות בנייה נרחבת וצפופה ב-E1, הוא יכול להיות החלת ריבונות מלאה על יהודה ושומרון או על חלקים נרחבים בתוכם, הוא יכול וצריך להתבטא גם בהבהרה נחרצת של מדינת ישראל - כולל חקיקה - שלעולם לא תתאפשר הקמת מדינה פלסטינית ממערב לירדן. העיקר, תעשו, כי לדבר - דיברתם מספיק.