בעיצומו של האסון הלאומי, בבסיס הרבנות הצבאית שורה ליד רמלה, התנהלה אחת המשימות הקשות והרגישות ביותר: זיהוי וטיפול בחללי הטבח, חללי צה"ל ואזרחים.
ספרו החדש של אל"ם (מיל’) אבנר כהן, "משורה לתקומה", מבקש לתעד את הסיפור האנושי מאחורי המשימה - סיפור על כאב, שליחות, ואחדות שלא נראתה כמותה.
אבנר כהן שירת 26 שנים בצה"ל, וב-7 באוקטובר שימש כראש מטה חיל הרבנות הצבאית. ימים ספורים קודם לכן כבר היה בתהליך פרישה, אך המציאות שינתה את התוכניות. "ממש בסופן של עשרים ושש שנות שירות בצה"ל, זיכני הקדוש ברוך הוא להיות בזמן הנכון ובמקום הנכון ולהוביל פעילות זו", הוא כותב.
כהן מתאר כיצד מתוך בית הכנסת בגני טל, לשם הגיע לחגוג עם משפחתו, הבין כי מדובר באירוע חריג והחליט לפתוח את חדר המלחמה של הרבנות. משם יצא למסע של שבועות ארוכים בבסיס שורה - מסע שהפך לסיפור חייו.
בספרו מתאר כהן את השעות הראשונות של אותו בוקר, כאשר התמונה הייתה מעורפלת, אך כבר היה ברור שמדובר במתקפה בקנה מידה חסר תקדים. "שמחת תורה הפכה ליום שחור, ’השבת השחורה’ יש שכינו אותה. במקום לרקוד עם ספר התורה מצאתי את עצמי דוהר בכבישים הריקים".
בבסיס שורה נפתח חמ"ל ייעודי והחלו להגיע הדיווחים על עשרות, ובהמשך מאות חללים. ההבנה כי נדרש מערך ענק לטיפול הן בחללי צה"ל והן באזרחים הכתיבה סדר חדש של עבודה - עם הרבנות הצבאית, המשטרה, משרד הפנים, פיקוד העורף וגופים נוספים.
כהן חושף את ההתמודדות הבלתי נתפסת של אנשי הצוותים שנדרשו לעבוד ימים ולילות מול שורות של אלונקות. לדבריו, נדרשה יכולת מקצועית גבוהה, אך לא פחות מכך - חוסן נפשי. לצד אנשי המקצוע הגיעו מתנדבים רבים, ובהם אנשי מילואים ותיקים, רבנים, חוקרי רפואה משפטית וחיילים צעירים.
על פי נתוני הספר, כמעט כל החללים זוהו בתוך חודש - הישג יוצא דופן בקנה מידה עולמי. כהן מדגיש כי ההצלחה נבעה מהחיבור הייחודי בין כלל הגורמים: "כולם במטרה משותפת אחת - לכבד את המתים, להשיב להם את שמם ואת זהותם ולהחזיר לעם ישראל את הכוח להשיב מלחמה שערה".
לצד הזוועה, הספר מתאר גם את רגעי האנושיות והאחדות. כהן מתאר כיצד בבסיס שורה עבדו יחד דתיים וחילונים, ימין ושמאל, יהודים ושאינם יהודים, ותיקים ועולים. "בתוך אוקיינוס סוער של כאב, בלבול ואובדן גדול, בסיס שורה בעיניי הוא סמל האחדות בעם ישראל".
לדבריו, המפגש האנושי המרגש הזה - בין אנשי צבא, משטרה, זק"א, משרד הבריאות, מתנדבים אזרחיים ועוד - הפך את שורה לאבן דרך לא רק בטיפול בחללים, אלא גם בהיסטוריה הלאומית.
כהן מציב שלוש מטרות לכתיבה: לספר את הסיפור כחלק מהגאווה הלאומית, ללמוד כיצד לנהל משברים גדולים בעתיד, ולבנות מודל לניהול אירוע רב-חללים.
הוא מודה כי הספר אינו קל לקריאה, אך חשוב בעיניו להניח עדות היסטורית מדויקת ככל האפשר. "חשוב היה לי לדייק בעובדות כדי לשמר את ההיסטוריה המדהימה שנכתבה בידי רבים כל כך", הוא כותב.