ועדת העבודה והרווחה של הכנסת, בראשות ח"כ מיכל וולדיגר, קיימה היום (שלישי) דיון מיוחד שעסק במענים הנפשיים למשרתי מילואים במערך לטיפול בחללים ובני משפחותיהם - בעקבות עדויות מצטברות על פוסט טראומה בקרב המשרתים.
בדיון השתתפו משרתי מילואים שפעלו בזיהוי חללים לאחר מתקפת 7 באוקטובר ובמהלך מלחמת חרבות ברזל, וכן בני משפחותיהם.
חלקם סיפרו על תסמינים של פוסט טראומה, ועל כך שהקושי לבצע את הפנייה הראשונית לאגף השיקום מהווה חסם משמעותי בדרך לקבלת סיוע. המשתתפים קראו להקים מערך יזום שיגיע אל המשרתים עצמם, יאתר את אלה הזקוקים לעזרה וילווה אותם בתהליך.
עובד פרל, הלום קרב ששירת במחנה שורה, סיפר כי "יש משרתים במערך שחווים תסמינים של פוסט טראומה ומתביישים לפנות לאגף השיקום. יש גם משפחות שבהן המשרת עצמו לא חווה תסמינים, אבל המשפחות כן נפגעות וגם להן חייב להינתן מענה. אני בעצמי הייתי צריך את העזרה של הסביבה על מנת לפנות לקבלת עזרה ולחזור למסלול. לכל הפוסט-טראומטיים יש תקווה. עדיין קשה לי לקום בבוקר, היומיום שלי עדיין מאתגר אבל הנה אני פה. זו הוכחה ותודות לטיפול מסור מאוד ומעטפת מלאה מאגף השיקום ואני קורא לכל מי שמתמודד עם קשיים מהסוג הזה לפנות לעזרה ולפתוח את הלב השבור".
תומר בדאני, ששירת במערך זיהוי החללים, אמר: "אף אחד לא יכול להבין מה זה לטפל בחללים ומה עובר עלינו היום, רק מי שעשה את זה בעצמו. אנחנו מבקשים דבר אחד- להפסיק להיות שקופים. אני מוכר היום באגף השיקום אחרי שהבנתי שאני לא בסדר ושאני פוגע במשפחה שלי ובכל העולם, אבל רוב החבר'ה שלי מתביישים לפנות לעזרה. צריך להגיע אליהם, לדבר עם הנשים שלהם. תעצרו את זה לפני שזה מתפרץ יותר גרוע".
שמרית טוביאנה, נציגת פורום נשות המשרתים, הציגה נתונים מדאיגים מסקר פנימי: "70% מהחיילים מספרים שהם מתקשים לחזור לשגרה. מדווחים על קושי יומיומי בריכוז, קשיים בתעסוקה, בתקשורת עם בנות זוג, עם הילדים. 60% דיווחו שהם לא ישנים טוב בלילה. בסוף רוב מי שענה לנו על השאלון לא פונה לעזרה ואנחנו רוצים לדון פה באיך אנחנו עוזרים לאתר את האנשים שצריכים את המענה ומלווים אותם לטיפול".
הרב שהם עורקבי, רמ"ט הרבנות הצבאית, עדכן כי בצה"ל מגבשים תכנית מערכתית לטיפול באוכלוסיית המערך, הכוללת אלמנטים של הוקרה, הפגה, לכידות וטיפול פרטני.
הלום הקרב איציק סעידיאן מתח ביקורת על התהליך הקיים: "לא הגיוני שאישה שמנסה לדבר עם צה"ל והוא עונה לה 'תגידי לבעלך שידבר איתנו, אנחנו לא יכולים לדבר איתך'. איך ייתכן שאדם שהקדיש מאות ימים של עבודת קודש של זיהוי חללים, נשלח לשלושה ימי עיבוד ואז מחזירים אותו הבייתה כאילו כלום לא קרה? איך אתם לא נותנים לאנשים האלו את המעטפת למשהו רחב יותר, שבודק איתו ביום-יום? האם הוא מצליח לתפקד, לצאת מהבית ולחזור לעבוד?"
אהרון ממן, הלום קרב, הוסיף: "מדברים היום הרבה על הפוסט טראומה מחרבות ברזל, אני שירתי ונפצעתי נפשית הרבה לפני. התגייסתי בשנת 2006. במהלך השירות נתבקשתי מספר פעמים לקחת חלק בזיהוי ובטיפול בגופות ללא שום הכנה או הכשרה. נתקלתי בסיטואציות ובמראות קשים מאוד ואז חזרנו לשגרה כאילו כלום לא קרה. לאט לאט התחלתי לחוות קשיים בבית, עם המשפחה, לקח לי שנים להבין מה אני עובר והכל כבר התפרק. אני מנהל מאבק לקבלת הכרה כהלום קרב במשך תשע שנים ועד היום לא הוכרתי. מי שנפצע היום זה שונה ואני שמח על כל אחד שמקבל תמיכה אבל יש גם אנשים שחווים תסמינים של פוסט טראומה אחרי 20 שנה ואין להם למי לפנות".
נציגת אגף השיקום, רחלי שטרן, ציינה כי קו התמיכה "נפש אחת" במספר 8944* פעיל 24/7 לפניות אנונימיות, ובמקרים שבהם הפונה מבקש - מופעל גם צוות התערבות המגיע לבתים תוך שעות ספורות.
וולדיגר סיכמה: "אנחנו מוקירים את המשרתים ומבינים את הקושי והמורכבות הרבה שנלווית לעבודת הקודש של המילואימניקים במערך הזיהוי והטיפול בחללים. אגף השיקום פועל ומלווה את המשרתים שפונים לעזרה אבל אפשר וצריך יותר. חשוב לוודא שהמשרת ובני משפחתו מקבלים את הליווי והמעטפת הנכונה כבר במהלך השירות וגם אחריו, ולמצוא את הדרך להגיע לאנשים שחווים קשיים ומתקשים לפנות בעצמם לעזרה, בראש ובראשונה על ידי מענה לפנייה של בני משפחה".