בבית העלמין בקיבוץ ניר יצחק ליוו אלפים אחר הצהריים (רביעי) למנוחות את טל חיימי ז"ל, חבר כיתת הכוננות של הקיבוץ, שנפל בקרב בשער היישוב. גופתו של חיימי שהוחזקה בידי מחבלי חמאס הושבה שלשום מעזה.
אלה, אשתו של טל, ספדה לו: "ליווינו אותך היום בשיירה גדולה ומרגשת, שמשתתפיה היו תחנות בחייך: הוביל אותנו ג'יפ של שועלי אשכול, אחיו טנדר של חטיבת הצנחנים, רכבים של רבל, השומר הצעיר, מטה משפחות החטופים וכמובן אנחנו, המשפחה. כמה תכננתי את היום הזה, כמה חיכיתי לו. זה הסוף שמגיע לך טל, שום דבר ממה שעבר עליך בשנתיים האחרונות לא תואם את מי שהיית. אני שמחה בשבילנו חזרת, אבל עוד יותר אני שמחה בשבילך. אתה יכול לנוח, אתה מוגן, לא יכול לקרות לך יותר כלום. אני איתך".
היא הוסיפה "נפרדתי ממך היום בצהריים, חזרת אלינו לבוש ושלם נגעתי בכל חלק וחלק ממך, היית מרוצה לדעת שאפילו החולצה של מסייעת 9255 הייתה איתך ושרדה. סיפרתי לך מה עבר עלינו בשנתיים האחרונות מאז שנפרדנו ומה עם כל ילד וילדה. יש ילד אחד שלא הספקת להכיר, אבל הוא כבר מכיר אותך מצוין. השמעתי לך הקלטה שלו אומר אבא ומצחקק, אני מקווה שהצלחת לשמוע.
בשום תרחיש לא דמיינתי שאלד ואגדל תינוק בלעדיך, אבל אז אני מסתכלת עליו והכל נעשה אפשרי יותר. הילדים האלה הם ההצלחה הגדולה ביותר שלך, כל אחד בדרכו לקח ממך משהו. הם גאים בך כל כך אבל גם מתגעגעים", אמרה בדמעות.
"טל הייתי גאה להיות אשתך, אני גאה להיות אלמנתך. תודה על 22 שנים משותפות, היית תו תקן של איכות בעולם הזה", סיימה את הספדה.
זהר, אביו של טל, נשא דברי פרידה ואמר: "שבת אלינו אל משפחתנו הפרטית האישית הגרעינית והקיבוצית. אמנם לא כפי שהיינו רוצים - לחבק אותך כשאתה עוד בחיים, כדי שתוכל להיות אב לבת ושלושה בנים ושותף לאלה שכבר שנתיים מנהלת בית יתומים, אח לאחותך אור ובשבילי הבן שעלינו בגופו הגן וגם דוד לכל האחייניות, האחיינים וחבר לכל החברות החברים - כי כזה אתה איש של משפחה ואנשים.
ובחלוף הימים גוברים הגעגועים אל עיניך הכחולות הכל כך טובות אשר אלינו מביטות בליווי החיוכים הזעירים שלפעמים הם שובבים או קצת מבוישים ובראש אני מבין שאתה עכשיו לא בין החיים אך אצלי בלב בפנים אתה מלא חיים וכל הזמן רואה אותך ברור מול הפנים. כל כך רוצה אותך לחבק חיבוק אדיר אבל מוצא את עצמי מחבק אויר. כל הזמן מתגעגע ולעתים גם קצת דומע ואין מספיק מילים כאן להביע את היגון והכאב השורף לי את הלב אשר אליך הוא יוצא אל הילד שאני כל כך אוהב", ספד האב.
אור, אחותו של טל, ספדה: "שנתיים שאתה לא פה אבל הזמן עצר. כי רק חיכינו לך. אז בעצם כלום לא נגמר. כמה אני גאה להיות האחות האמיתית שלך. וגם היחידה. אחות של זה עם החיוך הכי יפה בעולם. בריבוע שעל הפוסטר. עם החולצה הכחולה. שפה משותפת שמורה רק לשנינו וגם המון זיכרונות. אבל מי יתקן אותי אם אשנה טיפה את הגרסאות? אצל מי אוכל למצוא מפלט במסיבה לא מוצלחת? למי אשגר משימות ואדע שהכל אפשרי? מי יהיה מגשים החלומות הפרטי שלי? מי ישרה ביטחון ויתן לי את הגב? זה מרגיש כל כך לבד כשאתה לא פה עכשיו.
בימים האחרונים היה קשה לי לישון בלילות והקלה קטנה בלב שהשם שלך עדיין לא שם. ואפשר עוד קצת להמשיך ולחכות. לעוד רגע להשהות. לא רוצה הלוויה ולא רוצה להיפרד. אני רוצה אותך איתי פה לעולם ועד. לעוד כל כך הרבה חוויות ואירועים. רוצה שתהיה דוד כל יכול לילדים שלי, שנתכנן יחד מה עושים ביומולדת של אבא, שנקפוץ לשדה או ניפגש בגנים בארבע. החמצה וגעגוע, שירים שכבר אי אפשר לשמוע מבלי להעביר, חגים שאמורים להיות משמחים, אזורים בקיבוץ שרק מזכירים. נחת כזו שלא קיימת כשאתה לא לידי. כל רגע ובכל נשימה אני חושבת, אני נזכרת כמה שאני אוהבת אותך. תודה על השבט המפואר וכל מה שהשארת", סיכמה.