מה גורם לאנשים טובים כל כך לדרוס את עקרונותיהם הבסיסיים ביותר?
ימי זיכרון ביהדות אינם עוסקים רק באזכורים היסטוריים. מטרתם לעורר את העם הזוכר לחשבון נפש, שעיקרו איננו העבר, אלא ההווה ובעיקר העתיד. אם תרצו, בשפה הנבואית: "ידיכם דמים מלאו (עד כה), גם כי תרבו תפילה (ונאומים ופוסטים חוצבי להבות - א.ל.).
זהו העיקרון הבסיסי של התשובה: הווידוי על העבר כבסיס לתיקון ההווה ומחייב הלכתית קבלה על העתיד.
כדרכנו המעוותת, אנחנו מומחים לחשבון נפש שדופק על חזהו של מי שמתנגד לנו. בזה לשוננו מושחזת, מדויקת ובעיקר משחררת את מצפוננו בבחינת: "ידינו לא שפכו את הדם הזה" (לעומת ידי יריבנו האשמים).
אינני רוצה להיכנס כאן לחשבון הנפש של כל מחנה, והקריאות המוצדקות בדבר סובלנות, דמוקרטיה ואי-אלימות נכונות כמובן גם כל ימות השנה.
הייתי רוצה להציע חשבון נפש נוסף שאיננו טריוויאלי בעיני: הסכנה של כל אחד מאיתנו להפר את ערכינו העצמיים במציאות של שנאה המקלקלת את השורה (של עצמנו).
כל אחד מכיר תופעה נפוצה במריבות סוערות בחיינו הזוגיים של אמירות פוגעניות ומכאיבות (גם מריבות שלעיתים מתחילות על זוטות) . אלה כרגיל לא אמירות חסרות בסיס - אדרבא, לעיתים הן מבטאות אמיתות פנימיות שאגרנו והדחקנו בתוכנו זמן רב, המתפרצות במריבה.
לרוב , בזוגיות אמיתית, אנחנו מתעשתים. אנחנו מבינים שלמרות שיש בהן אמת, זו רק אמת חלקית והשלם גדול מסכום חלקיו. מעל לכל, אנו מבינים שהפגיעה האיומה שהתלוותה לאמירה היא בלתי נסבלת.
אנו מתקשים להבין כיצד, למרות אהבתנו, יכולנו להיות כל כך אכזרים ושונאים (וחייבים להודות על האמת, אכן ברגעים האלה אנו חשים שנאה שדוחקת את האהבה מתודעתנו) .
אז מה הקשר בין כל זה לרצח רבין ולפצ"רית? ועכשיו אבקש את סליחתכם על הקפיצה המטפורית: רוצה לטעון שתופעה איומה דומה מתרחשת תוך כדי ה"קרבות" שבין מחנותינו. אנו מתקוממים והולמים בשנאה מתלהמת ביריבינו (לעיתים אפילו בצדק מסויים) . אך בדרך, איננו רומסים רק את בני המחנה השני, אלא גם את ערכינו העצמיים הבסיסיים.
מה קרה לנו ברצח רבין?
לא אשכח איך בתקופת אוסלו, חברים טובים שלי, אנשי דיאלוג ואהבת ישראל, נסחפו בזעם כלפי רבין - ושכחו את עקרונותיהם הבסיסיים, עד כדי קריאות כמו "בוגד" (שהוכחו כמסוכנות ועוררו בנו חלחלה).
אין לי ספק שאם יבוא יום ארור ומישהו ירצח בעקבות קריאות דומות בימים אלו, רבים מאתנו יתעוררו בזוועה ולא יאמינו כיצד היו מסוגלים לקרוא קריאות מסוכנות כל כך.
אבל בואו נביא דוגמא קרובה יותר: מה שהתרחש בשעות המדאיגות של היעלמות הפצ"רית. הרשת געשה! אנשים שאני מכיר מקרוב כאנשי מוסר ואמת היו עסוקים בעיקר בהאשמות!
חברים אלו שבימים רגילים סולדים מ"ריקוד על הדם" עשו בדיוק את זה. אלו אותם חברים שמבקרים בחריפות פוליטיקאים המנצלים ניצול ציני את הזעזוע בפיגועים מסעירי דם לקידום האג'נדות שלהם .
והנה כאן, אותם אנשים הפרו את הערך הבסיסי הזה של עצמם! השנאה (שחלקה מוצדקת) העבירה אותם על דעתם. האם האנלוגיה שאני עושה בין מריבות בין בני זוג לקרע בחברה הישראלית רלוונטית?
אפשר לטעון, במידה רבה של צדק, שאין בינינו את אותה אהבה ורצון נחרץ בזוגיות - ולכן אין לנו את הכלים הרגשיים להתגבר על השנאה המכלה גם את עצמיותנו.
וגם נכון שיש שורפי אסמים בתוכנו, שרוצים לפרק את ה"זוגיות" שלנו, ולדרוש "גירושין" (גם אם ברור שמדובר באפשרות הזויה).
אולם נדמה לי שרוב מוחלט של העם לא נמצא שם. עם המביע ברגש עמוק וסוחף כל כך את אהבתו ל כ ל אנשי הישובים בעוטף וגם בהצלת החטופים (בלי קשר לשיוכם הפוליטי-חברתי) ומוכן למסור את נפשו להצלת חייהם - רוצה בהמשך ה"זוגיות", למרות מורכבותה ואתגריה .
רובינו לא רק מבינים את הסכנה הקיומית שבפירוק, אלא גם שהשנאה (האמיתית) הזו, מתקיימת במקביל לצד הרצון האמיתי והנחרץ להמשך חיינו המשותפים.
האם נצליח ליישם את הלקח הזה מרצח רבין ?
האם נוכל להתגבר ולהתעשת?