עבור שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות, אורית סטרוק, כל בוקר מתחיל באותו המקום שממנו, לדבריה, הכל מתחיל.

"אני מגיעה ממערת המכפלה. אני פותחת כל בוקר בתפילה במערה. לא יכולה בלי בכלל, זה לא בא בחשבון מבחינתי", היא מספרת בראיון באולפן ערוץ 7 לקראת שבת "חיי שרה" בחברון. "משם מגיעים הכוחות, משם האמת, האמונה, הביטחון בצדקת הדרך".

החיבור העמוק הזה לעיר האבות לא היה מובן מאליו עבור סטרוק כשהיתה צעירה. היא נולדה בתל אביב למשפחה רחוקה שנות אור מהציונות הדתית ומההתיישבות.

ההחלטה לעקור לחברון התקבלה יחד עם בעלה מתוך טראומה לאומית ואישית עמוקה. "ברובד הגלוי, בעלי ואני החלטנו לעבור לחברון אחרי שהיינו בימית שבעה חודשים ממש עד הרגע האחרון". רגעי הפינוי הקשים, הטביעו בה חותם בל יימחה. "היינו בין אחרוני היוצאים. הלכנו ככה, במין שיירה כזאת עצובה וקשה בין שני טורים של חיילים, ממש כמו בניחום אבלים. ראינו בעינינו את החורבן הנורא, באמת מחזות קשים מאוד. בשלב הזה גמורה בלבנו ההחלטה לשנות את מסלול חיינו ולצד החינוך לתורה להיות גם חלק מההתיישבות. חיפשנו את המקום הכי קשה. אז באותם ימים חברון הייתה המקום הכי קשה".

ההחלטה הזו התקבלה כשהיא בסוף הריונה הראשון והצריכה התמודדות כואבת מול הוריה. "ההורים שלי לא היו אנשים דתיים וגם ממש ממש לא אנשי ימין. הם היו נטועים מאוד מאוד עמוק בשמאל. כשאמרתי להם שהחלטנו לעבור לחברון השתררה דממה. ואז אמא שלי אמרה, 'אני לא מבינה, מה רע ברובע המוסלמי?'".

ההתנגדות הייתה מוחלטת. "הם אמרו לי 'אנחנו לא נבוא אליך לחברון. אם תרצי תבואי את אלינו. בסוכות אבא נשבר והגיע לבקר בלי אמא. ואמרתי לו, 'אבא, מה תגיד לאמא?'. אמרתי לה, 'אני אגיד לה שהסוכה יותר יפה מהבית'. כשנולד לנו ילד בחברון והחלטנו לקרוא לו על שם אביה של אמי - גם היא באה לברית".

אם זה היה הרובד הגלוי למעבר, שנים לאחר מכן התגלה לסטרוק הרובד הנסתר, המיסטי כמעט, שקשר אותה לעיר האבות. הסיפור קשור לסבתה, מלכה נשר, משוררת דתייה ומאמינה שנפטרה באותה שנה שבה נולדה אורית ועל שמה קיבלה שם שני. "כל החיים אמרו לי 'כמה את דומה לה'".

יום אחד התגלה שיר שכתבה סבתה לאחר עלייתה ארצה. "היא גילתה את הדור של הצברים. דור של זקיפות קומה, של עוז, של גבורה והיא נורא רצתה להשתייך אליו, אבל הבינה שהיא שייכת לגלות ולשואה. ואז היא כתבה שיר שבו היא מבקשת מהקדוש ברוך הוא שיאפשר לה להיות גם וגם. וכך כתבה: 'על חברון נחלתי תקים כמו לבן יפונה בין עולים וחופשי ענקים אף ביטחת אמונה'. היא ביקשה נחלה בחברון שנים לפני שהיה אפשר לדמיין אותה - כשהיתה בידי הירדנים. גם היום שבו קיבלנו את ההחלטה לעבור היה ב' אייר - יום פטירתה. היא פשוט הובילה אותנו לחברון".

החיים בחברון היו קשים מנשוא. סטרוק מתארת את עצמה כ"אשת אברך" שוויתרה על לימודיה במכללה כדי לתמוך בלימוד התורה של בעלה וכדי לשרוד. החיים דחפו אותה לעשייה ציבורית. נקודת המפנה הייתה לאחר הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה. "הממשלה שהייתה אז ממשלת אוסלו תפסה טרמפ על האירוע הקשה הזה והחליטה קודם כל לפנות את היישוב היהודי בחברון". בעקבות האירוע, מערת המכפלה נסגרה לתשעה חודשים

עבור סטרוק והנשים בחברון, הכאב הגדול ביותר לא היה סגירת הדלתות, אלא הכתמת שמה של המערה. "בעצם הלבישו באופן לגמרי מלאכותי ובקמפיין מרושע את המעשה הזה של דוקטור גולדשטיין על מערת המכפלה. החתימו את המערה בכתם הזה וגרמו למקום השני הכי קדוש לעם ישראל להיות מוקצה. זה כאב לנו. הם הבינו שהמערה שואבת אליה יהודים וניסו לבטל את הקשר הזה".

באירוע הזה נולד "ועד הנשים למען מערת המכפלה". סטרוק, שכבר הייתה בקיאה בפעילות ציבורית, התגייסה למשימה. כך, כדי לחבר את הציבור ביתר שאת לעיר האבות, נולד הרעיון לארגן שבת אירוח המונית בחברון.

השבת הראשונה הייתה הצלחה מסחררת. "הגענו בליל שבת ליד המערה שהיתה סגורה. היו שם אלפיים איש שפשוט רצו להיות קרובים. כמה שבועות לאחר מכן היא נפתחה מחדש - בזכות עם ישראל".

הקשר העמוק הזה עם המערה הגיע לשיא אישי מרגש עבור סטרוק בשבת שבה איראן תקפה את ישראל. "אני מגיעה למערה בבוקר כמו כל שבת, ואני רואה שהמערה סגורה". כשרה בממשלה, היא הייתה היחידה שהורשתה להיכנס. "נכנסתי ועליתי לבד למערה. הרגשתי שכולם צריכים עכשיו את התפילות לאבות ולאימהות - עם ישראל, הטייסים - והכל על הכתפיים שלי. העברתי את כל תפילות השבת במערה. אני מרגישה שכל עם ישראל התפלל המון בשבת הזו ואני הקטנה זכיתי להיות שליחת ציבור במערה".

לקראת השבת היא קוראת לעם ישראל להגיע בהמוניו. "לא ראיתי אדם אחד, כולל אנשים רחוקים מאוד, שהגיעו למערת המכפלה וזה לא נגע להם בעומק הנפש".