שלוש שנים עברו מאז ששר המשפטים יריב לוין הציג את הרפורמה המשפטית, אשר הציתה את אחד המאבקים הציבוריים הגדולים בתולדות המדינה.
המלחמה בעזה והמשבר הלאומי שהביאה עמה אולי בלמו את קידום החקיקה, אך כפי שעולה מכתבתה של תמר אלמוג ב"כאן חדשות", ההשפעה של אותה רפורמה, או הניסיון להוציאה לפועל, עדיין מורגשת היטב.
אחד הביטויים הבולטים לכך הוא הרכבו החסר של בית המשפט העליון, אשר חסר כיום שליש משופטיו. זאת, בשל כך שוועדת בחירת השופטים לא כונסה במשך תקופה ממושכת - מהלך שבאופן אירוני לא אפשר גם לשר לוין עצמו למנות שופטים מטעמו.
גם אם סעיפים רבים מתוך הרפורמה לא עברו, בהם שינוי במעמד היועץ המשפטי לממשלה ופסקת ההתגברות, נראה כי ברמה המעשית נוצר דפוס פעולה חדש: התעלמות מהמלצות היועצים המשפטיים, חקיקה שאינה תואמת את ההנחיות המשפטיות, ואף ניסיון להדיח את היועצת המשפטית לממשלה - מהלך שנבלם רק בעקבות פסיקת בג"ץ.
בכתבה עולות תהיות, האם מדובר ברפורמה משפטית או בתהליך עמוק יותר של שחיקה במעמד המשפט בישראל? האם ממשלה שאינה מצייתת לפסקי דין פועלת עדיין בתוך גבולות הדמוקרטיה? והאם הציבור ממשיך לראות במערכת המשפט את המגן על זכויותיו?