1. 8320 ש"ח - זה פחות או יותר השכר של אדם שעובד במשרה מלאה, המשתכר 40 ש"ח לשעה. אין צורך להיכנס לדקויות השקלים כדי לגלות שיתכן והוצאות הדיור הבסיסיות של אותו אדם עשויות להגיע, בממוצע, ל-6000 ש"ח בחודש.
האם זה הגיוני שאדם חרוץ שעובד יקבל משכורת שאינה מסונכרת כלל עם הדבר הבסיסי ביותר שהוא צריך?!
2. בעבר, זה לא היה ככה. גם אנשים מאוד פשוטים שלא עשו 'ביזנס' - התגוררו בבתים גדולים, עם חצר. האתגרים היו אחרים. לא היה כסף לצעצועים ושיחקו בקופסאות גפרורים, אבל היה אפשר לנשום בלי להישרף מבפנים. כי ביננו, אדם יכול לוותר על שלל מותרות אחרי שהגדיר לעצמו שהן 'מותרות' - אך על קורת גג אי אפשר לוותר.
יש אומרים שהמון בעיות בדור הזה צומחות כי רבים חיים ב'קופסאות גפרורים' (יחסית לבתי העבר). אין חצר, אין לילדים איפה לשחק, המסך הוא ברירת מחדל וניכור הבטון אף הוא עושה את שלו למצב הרוח, המשפיע על הזוגיות, על הבית, על הילדים. אבל שטויות, כנראה שיש לילד בעיות קשב, נהוג לומר, בזמן שהילד "המשתולל", ש"דבוק למסך" - צריך בסך הכל שמישהו ידאג לו לחצר ישנה למען הנשימה הטבעית.
3. האבסורד הוא שבישראל מדברים כל הזמן על מוצרי חלב וכותרות עם אחוזי התייקרויות דלק ומזון - בזמן שהבעיה האמיתית נמצאת במקום אחר לגמרי: הדיור. אנשים מסוגלים לשלם עוד שקל על חלב וגם עוד שני שקלים ואפילו לוותר על גבינה צהובה במחיר מופקע. אבל הם לא יכולים לשים ת'ראש על דיונה. הם צריכים קורת גג. ילד צריך חצר. זוגיות זקוקה לאוויר. גבר צריך עץ גת לעדור מסביבו כשהוא בא הביתה מעמל יומו.
4. דיור אמור להיות נגיש לכולם. גם למי שמכניס משכורת מינימום ומסתפק במועט. ישראל מלאה בשטחים ריקים, בצפון, בדרום. המון אנשים עובדים מהבית והתחבורה למרכז יחסית נוחה. דא עקא, שהמומחיות הישראלית ממוקדת בלדחוס כמה שיותר בני אדם בשטח רבוע, במרכז.
בזמן הזה זוגות נטולי ממון משוועים לפתרונות אמיתיים כך שבשורה התחתונה הדיור לא ינגוס להם 80 אחוז מהעמל החודשי. הפיתרון הפשוט וההכרחי הוא שיחרור קרקעות ברחבי הארץ לבניית כפרים קטנים לקהילות שמוכנות לצאת מהקונספט המוכר. עידוד הגירה מרצון של מרכזניקים (וכמובן - תמיכה במי שגם ככה גדל באזורי פריפריה אבל דלוק על המרכז למרות שהוא עובד מהבית) - תוך כדי מתן הדבר האמיתי: קרקעות.
אך ורק כשהאפשרות לדיור בסיסי (עם חצר!) תהיה נגישה לכולם ותחת רגולציה - תוכל לצמוח פה חברה שוויונית-קפיטליסטית: מי שירצה להתעשר ולגור במגדל - שיבושם לו ומי שירצה לחיות בארץ בפשטות - יחיה בה בפשטות. הנשימות מתחת לקורת גג לא אמורות להיות מלחיצות כאילו מדובר בחופשת סקי יומיומית.
5. במסגרת שיחרור הקרקעות, אנשים יוכלו - סוף סוף - לבחור בין השתעבדות לדירה במרכז היקר ובין קבלת קרקע ריקה שעליה יוכלו להניח קראוון זול ובהמשך לבנות את בית חלומותיהם. תנו לאנשים לבחור באמת מה הם צריכים ותראו איך אפילו מחירי הנדל"ן במרכז מתאזנים, כתוצאה מכך.
כעת, דילמת המגורים הקלסית לא ממש מחודדת; ההבדל בין המרכז לאזורי הפריפריה - קיים, אך הוא אינו גדול ומפתה במיוחד. זה לא שבכפר בגליל אתה מקבל בית פרטי עם חצר ענקית במחיר של דירה ברמת גן.
טוב, מניח שיש גם מקרים כאלה, אבל בגדול - ההתלבטות האנושית היא ממוצעת יותר ונעה על אמצע הסקאלה: מגורים בנתיבות בדירה בבניין חדש מהניילונים ב-4000 ש"ח לחודש או בפתח תקווה בדירה ישנה יותר ב-5200 ש"ח. רוצה לומר: יש הבדל כלשהו במחיר, אך לא בגודל. בשני המקומות לא תפגשו חצר חלומית ביקיצה טבעית. וכשההבדל לא ממש דרמטי - קל יותר לבחור במרכז והמחירים עפים למעלה. גם ככה 1200 ש"ח טסים מפה לשם על חופשות, מסעדות ומותרות שתפקידן הלא מוצהר הוא: הירגעות מלאכותית מלחץ הבטון בעידן זוגי-משפחתי-מודרני.
6, המסקנה היא שאנו זקוקים בסך הכל לפוליטיקאי אמין אחד שיביא חזון כלשהו. שיעשה סוף לסאגת הדיור באמת, בלי לספור את המקום שלו בכנסת. סוג של כחלון מרפורמת הסלולר - רק בדיור. שיתן עבודה, יעשה מהפך אמיתי - וישוב לעשות לביתו אחרי שיורה בקול רם להפסיק לעשות על העם הזה סיבוב.
הספר הקצר "עבדים ומסכים" מאת נדב גדליה יצא לאחרונה. מוזמנים לקרוא, להתבונן ולהחכים