ד"ר אריה בכרך מביע בטורו השבועי בערוץ 7 התנגדות למתן חנינה לראש הממשלה בנימין נתניהו.
לדבריו, כפי שהדברים נראים עד כה, ההליך המשפטי שנוהל נגד נתניהו הלך ונחלש, ומה שנותר ממנו אינו מצדיק עוד, לשיטתו, את המשך ההשקעה הציבורית הכבדה בו.
בכרך טוען כי התיק "קרס שלב אחרי שלב", וכי המשך ניהולו גובה מחיר כבד של משאבים, כסף וזמן ציבורי. לדבריו, אם יחליט נשיא המדינה לחון את נתניהו, התיק אמנם יסתיים, אך בכך גם תיחסם האפשרות לבירור רחב יותר של המניעים וההתנהלות של הגורמים שעסקו בו.
לדבריו, חנינה בשלב זה עלולה למנוע קידום דרישה לחקור את מניעיהם של בכירים במערכת המשפט והאכיפה שלקחו חלק בתיק. בכרך מזכיר בהקשר זה את אביחי מנדלבליט, שי ניצן וגלי בהרב-מיארה, וטוען כי יש מקום, לשיטתו, לבחון את חלקם בפרשה.
עם זאת, בכרך מציין כי הוא מסכים לטענה שלפיה התערבות מצד נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בסוגיית החנינה חורגת, לדבריו, מן המצופה, גם אם מדובר בידיד קרוב של ישראל. לצד זאת הוא שואל מדוע לא נשמעה ביקורת דומה כלפי היועצת המשפטית לממשלה, שלדבריו מעכבת את הטיפול בבקשה, בעוד נושאים אחרים זוכים למענה מהיר יותר.
בכרך מוסיף כי להערכתו, נשיא המדינה יצחק הרצוג היה יכול לזמן את נתניהו ולקדם את הטיפול בסוגיה, עם או בלי הודעה או הבעת חרטה. לדבריו, הימנעותו של הרצוג מכך נובעת מחשש מתגובת גורמים ציבוריים ותקשורתיים המזוהים, לשיטתו, עם מחנה השמאל.
בהמשך טוען בכרך כי בעבר נשמעו מצד גורמי שמאל קריאות למעורבות אמריקנית בהחלטות פנים-ישראליות, מבלי שהדבר עורר ביקורת דומה. לדבריו, הפער הזה משקף יחס שונה כלפי הימין וכלפי השמאל בזירה הציבורית.
בסיום דבריו מסביר בכרך כי בשל אותו סטנדרט כפול, ראוי בסופו של דבר לחון את ראש הממשלה נתניהו, אך מדגיש כי הדבר צריך להיעשות, לשיטתו, ללא כל הודאה באשמה.