איש התקשורת החרדי ישראל כהן, שנע בין בתי גדולי ישראל בבני ברק לאולפני החדשות, מדבר בפודקאסט מיוחד בערוץ 7 על השבר מול הציונות הדתית סביב חוק הגיוס, המפגשים המרגשים בין משפחות החטופים לרבנים, והסיבה שבגללה לא שתק לאיל ברקוביץ'.
עבור כהן, הנוכחות החרדית בפריים-טיים אינה עניין של קריירה בלבד, אלא שליחות אסטרטגית המלווה בדואליות מובנית: לאיש תקשורת יש שתי זוויות שהן סותרות. מצד אחד אתה מתעסק הרבה מאוד במה שרע, אפילו כעיתונאי שמסקר את התחום הפוליטי - אתה מתעסק ברכילות מסוימת, בצהוב - אבל מצד שני, התפקיד שלי הוא לנסות לחבר ולהאהיב את היהדות, להסביר את הציבור החרדי כמה שאפשר".
הוא מודה כי בתחילה החוויה באולפנים החילוניים הייתה מורכבת, אך כיום הוא רואה בה כורח: "יש עוצמה בעובדה שיש לפעמים ארבעה-חמישה נגדך באולפן ואתה צריך לייצג את העמדה שלך. אחרת מה החוכמה?"
כהן לא מתחמק מהנושא הבוער ביותר - המתח סביב סוגיית הגיוס, שלדבריו פגע בברית ההיסטורית בין החרדים לדתיים-לאומיים, "ברוב הדברים אנחנו ביחד. אבל הנושא של הגיוס היפנה את זרקור ה-80% הסכמה שיש בינינו ל-20% מחלוקת".
למרות המחלוקת, הוא מדגיש כי החרדים, הליכוד והציונות הדתית נמצאים "באותה סירה" מול ערכי הפרוגרס שאינם מתאימים לאף אחד מהצדדים, "כולנו באותה סירה מול פרוגרס שלא מתאים לאף אחד מאיתנו".
על השאלה האם הוא סופג ביקורת בתוך המגזר על עיסוקו, משיב כהן כי התפיסה השתנתה ועיתונאים הפכו ל"אליטת משנה" המייצגת את ההשקפה החרדית.
למרות שחשף כי חלום הוריו היה שיהיה "ראש ישיבה, דיין או ראש כולל", הוא מצהיר בגאווה: "אני לא מתבייש במילה 'שופר', אני גאה להיות שופר של גדולי ישראל. אמא שלי לא שומעת רדיו, אבל היום יש להם גאווה כי אני עושה משהו שמייצג את המגזר ומקדש שם שמיים".
בהמשך הוא משתף ביכולתו לשמר חברויות חוצות מחנות - מחתונת בתו שבה השתתפו יחד יריב אופנהיימר וינון מגל, ועד ליציאה להגנה על לוסי אהריש: "החוכמה היא ליצור חיבורים ולא להביא מחלוקות. אני חושב שלקחת עיתונאים ולהפוך אותם למטרות אישיות באמצע הלילה זו לא הדרך שלי. אפשר להתווכח על סגנון, אבל צריך להרגיע את הרוחות".
עם זאת, הוא נזכר בעימות עם אייל ברקוביץ' שכינה את החרדים "מחבלים": "זה היה רגע שלא יכולתי לשתוק עליו. הרגשתי סוג של אנטישמיות. אני אוהב לשמור על יחסים חבריים עם מי שחלוק עליי, אבל להפוך את הציבור החרדי לשעיר לעזאזל? על זה אני לא מוותר".
אחד הרגעים המרגשים בשיחה עוסק בתיווך שביצע בין משפחות חטופים חילוניות לבין גדולי הרבנים, כמו הרב לנדו והרב פוברסקי. כהן מתאר כיצד משפחות חילוניות חוו התעלות רוחנית בבני ברק: "אחת מבנות המשפחה אמרה לי, 'הייתי אצל ביידן ונתניהו, אבל את האנרגיה הרוחנית שהרגשתי בחדר של הרב לא הרגשתי באף מקום'. מצוות פדיון שבויים קודמת לכל אצל הרבנים החרדים, והקול הזה היה חשוב מאוד למשפחות".
למרות "החומות והשנאה" שיוצר השיח התקשורתי, כהן מסיים בתקווה לחיבור אמיתי, ומצביע על הפריחה האמונית בחברה הישראלית: "יש היום פריחה אמונית אדירה בארץ. רואים את זה בסליחות בכותל, בדרישה לציציות בחזית. החרדים צריכים לראות איך הם משתלבים בתוך זה תדמיתית. בני ברק שלי היא בני ברק של הכנסת אורחים, לא של התפרעויות. התפקיד שלנו הוא להוריד את החומות ולהראות שהתורה היא משהו יפה וחיובי לכלל עם ישראל".