ד"ר שוקי פרידמן, מנכ"ל המכון למדיניות העם היהודי (JPPI) מתארח בועידת ערוץ 7 בניו יורק ומדבר על הירידה בתמיכה בישראל בקרב יהודי ארה"ב והדרך להתמודד איתה.
ממצאים שעולים מסקרים שערך המכון מצביעים על מגמה מדאיגה במיוחד שהחלה להתפתח לאחר גל הסולידריות הראשוני שליווה את פרוץ מלחמת "חרבות ברזל". "אנחנו רואים שאמנם אחרי המלחמה התמיכה בישראל הייתה משמעותית, אבל אז היא נשחקה וממשיכה להישחק וזה מדאיג", מזהיר פרידמן.
הוא מצביע על פער תפיסתי ומנטלי עמוק שקיים בין הרחוב הישראלי לבין הקהילה היהודית-אמריקאית. בישראל, הנמצאת תחת איום קיומי מתמיד ומנהלת מלחמה רב-זירתית קשוחה, מתקשים לעיתים להבין את המורכבות הפוליטית שבה חיה יהדות התפוצות. "רוב הציבור היהודי בארצות הברית הוא דמוקרטי, הוא יותר ליברלי, והוא מצפה מישראל הרבה פעמים למדיניות אחרת", הוא מסביר בכנות.
הציפייה הזו ל"מדיניות אחרת" אינה נובעת בהכרח מרצון למנוע מישראל להגן על עצמה מפני אויביה המובהקים בטבעת האש האיראנית, חמאס או חיזבאללה, אלא מהאופן שבו ישראל מנהלת את צעדיה הדיפלומטיים וההסברתיים, ומהיעדר היכולת להנגיש את המהלכים המבצעיים בצורה שתתכתב עם הערכים הליברליים של חלקים נרחבים בקהילה היהודית.
פרידמן מחדד כי הבעיה שורשית בהרבה מאשר כשל טכני של מערך ההסברה הלאומי, וכי היא נוגעת בליבת קבלת ההחלטות וביחס הכללי שמפגינה ירושלים כלפי פנים וחוץ.
"אחד הדברים שמטרידים מאוד את היהודים כאן, זה המדיניות של ישראל, שהיא לא תמיד מוסברת היטב כאן ובעולם, והם גם מדברים על כך שהמדיניות אולי נכונה ולא מוסברת מספיק טוב, או לא נכונה כי הם לא מבינים אותה".
לדבריו "בסופו של יום, אתה רואה שחיקה אצל האנשים שהכי אכפת להם מישראל". השחיקה הזו, המתרחשת דווקא בקרב אותם מעגלים שבעבר היוו את חומת הגנה של ישראל בוושינגטון, מהווה לדעתו תמרור אזהרה שאסור למקבלי ההחלטות להתעלם ממנו.
כדי לשנות את הכיוון המסוכן אליו צועדים היחסים, ד"ר פרידמן קורא למנהיגי המדינה ונבחרי הציבור לשנות את קו המחשבה.
התיקון, לדבריו, אינו יכול להסתכם בתוספת תקציב למשרדי ההסברה או בקמפיינים דיגיטליים מתוחכמים. הוא דורש הכרה אמיתית ביהדות התפוצות כשותפה אסטרטגית שוות זכויות בשיח הלאומי. "זה הרבה יותר מהסברה", מבהיר פרידמן נחרצות. "המנהיגים בישראל צריכים להבין שהם צריכים לפנות ליהודים בארה"ב, הם צריכים לדבר איתם, הם צריכים לתת להם להרגיש שסופרים אותם, שאכפת להם, שמה שאומרים שם שומעים גם בישראל".
הדרישה הזו להקשבה הדדית ולניהול שיח מכבד אינה פוגעת, לשיטתו, בריבונותה הבלתי מעורערת של ממשלת ישראל לקבוע את גורלה ואת מדיניות הביטחון שלה על פי האינטרסים הלאומיים שלה.
"לא תמיד חייבים להתחשב בעמדות שלהם, כי בסוף אנחנו צריכים לקבל החלטות שלנו בעצמנו, אבל כן צריך לשים לב לא לעשות דברים שהם אצבע בעין", מציע פרידמן.
מול הגישה הזו, המבקשת לגלות אחריות ורגישות כלפי יהדות התפוצות, עולה לא פעם בציבור הישראלי ובקרב חוגים מסוימים טענה נגדית קשוחה ומאתגרת: מדוע בכלל צריכה מדינת ישראל, הנמצאת בעיצומה של מלחמה קשה, להכפיף את שיקול דעתה או להתרגש מתגובותיהם של יהודים החיים בנוחות של הפרברים האמריקאיים.
לד"ר פרידמן יש תשובה ברורה. "ראשית, יש פה היבט ערכי. אנחנו עם אחד, ובסופו של דבר אנחנו רוצים לשמור את הקשר בין העם בישראל לעם היהודי בעולם. צריך להקשיב להם, להיות חלק משיח מתמשך, גם אם לא מסכימים. אנחנו אחים ואחים יכולים לא להסכים - אבל תמיד ממשיכים להקשיב".
"בנוסף יש כאן היבט תועלתני. בסופו של דבר, מוקד התמיכה בישראל זה היהודים האמריקנים, למרות כל מה שחושבים. התמיכה בישראל בארה"ב הולכת ונשחקת ואם גם היהודים יוותרו עלינו, זה לא יהיה טוב עבורנו".