המחנכת מאופקים: "אני רואה אור בעיניים"

שלוש שנים אחרי האירועים שטלטלו את אופקים, דקלה כהן מסרבת לתת למציאות הקשה להגדיר את תלמידיה. מבחינתה, החינוך מתחיל דווקא במקום שבו לא מוותרים על התקווה, ולא מכבים לילדים את היכולת לחלום.

בריאיון שנערך במסגרת כנס "היינו כחולמים" של רשת נעם צביה בירושלים, סיפרה כהן, מחנכת ורכזת חינוך חברתי-ערכי בבית הספר "נעם מורשת ישורון" באופקים, כי בגיל היסודי לחלומות יש כוח מיוחד. "הם חולמים הכי הרבה, אם לא מכבים להם את החלומות", אמרה לערוץ 7.

"הם יכולים להיות טייסים, רופאים, מורים וגננות. זה מצוין לחלום, כי כשאדם חולם יש לו שאיפות, ואנחנו שם כדי לכוון את השאיפות שלהם, לתת להם בסיס מצוין לכל החלומות, ולא לכבות להם אף חלום".

לדבריה, גם תפקידו של המחנך השתנה בשנים האחרונות. הילדים של היום, היא אומרת, מגיעים לכיתה בוגרים יותר, דעתנים יותר ובעיקר נושאים עמם מציאות מורכבת הרבה יותר מזו שהכירו דורות קודמים. "אנחנו מחנכים דור אחר", תיארה. "דור שחווה מורכבויות, אתגרים והתמודדויות - גם במשפחה וגם בחברה. התפקיד שלנו השתנה מלהיות מורי ידע למחנכים, לעוזרים בתקשורת ולמי שמסייעים להבין את משמעות החיים שלנו בעולם הזה, גם בגיל היסודי".

כאשר השיחה עברה לאופקים, העיר שממנה הגיעה, ביקשה כהן לשנות את נקודת המבט. "מישהי אמרה כאן שאופקים היא מלחמה, אז לא", אמרה.

"אופקים היא ניצחון. אופקים היא לגמרי ניצחון הרוח, מקום של גבורה, וזה מה שאנחנו משדרים לילדים". לדבריה, אף שיש התמודדויות, שכול ומציאות מורכבת, אלה אינם הסיפור המרכזי של העיר. "הסיפור שלנו הוא המבט קדימה - מה אנחנו לומדים מהדברים האלה, ומה אנחנו חולמים בעקבותיהם".

גם כשהיא מביטה בתלמידיה היום, היא בוחרת לראות את נקודות האור. "אני רואה אור בעיניים", אמרה. "אני מבינה שהם יודעים מה המשמעות של המגורים בעיר הזאת, במדינה הזאת, ומה המשמעות של החיים שלנו כאן".

כהן התייחסה גם למשמעותה של רשת נעם צביה עבור צוותי החינוך. לדבריה, הרשת מעניקה למוסדות החינוך לא רק תכנים וכלים מקצועיים, אלא גם חזון משותף שמלווה את העשייה היומיומית. "זו האבא והאימא שלנו", אמרה. "אלה התכנים, המחשבות והחזון. לא תמיד יש לנו זמן לחלום, אז לפעמים אנחנו מקבלים חלומות מוכנים, וזו מעטפת ברוכה לעבודה שלנו".

לדבריה, גם העובדה שאנשי החינוך מגיעים לכנס במהלך חופשת הקיץ אינה מובנת מאליה, אך היא משקפת את תחושת השליחות. "גם אנחנו צריכים דלק", סיכמה. "זה הדלק שלנו".