עשרים שנה חלפו מאז מלחמת לבנון השנייה, אך עבור דובר צה"ל, תא"ל אפי דפרין, הזיכרונות מקרב ואדי סלוקי נותרו חיים כאילו התרחשו אתמול.
בריאיון מיוחד לפודקאסט צה"ל הוא חוזר אל הקרב שבו שימש כמפקד גדוד 9 בחטיבה 401, נפצע באורח קשה, איבד את הכרתו, ובמערכת הקשר כבר נשמעה הקריאה הדרמטית: "קודקוד נפל".
"כשאומרים לי שעברו עשרים שנה, זה נשמע המון זמן", סיפר. "אבל מבחינתי זה מרגיש כאילו הכול קרה אתמול. יש משהו בתפקיד של מפקד גדוד במלחמה שנצרב בך לכל החיים".
דפרין סיפר כי עוד לפני הכניסה ללבנון שררה בגדוד תחושת דריכות. המפקדים ביקשו להיות בין הראשונים שייכנסו ללחימה, ולאחר קבלת הפקודה עלה הגדוד צפונה והחל בהכנות אחרונות למשימה. הוא אף נזכר כיצד נאלצו המפקדים לאלתר ולהשיג מפות בעצמם, לאחר שהתברר כי חסרים אמצעי ניווט בסיסיים למשימה המתוכננת.
לדבריו, מטרת המבצע הייתה להגיע לעומק השטח הלבנוני, לחצות את ואדי סלוקי ולהתקדם לעבר נהר הליטני, במטרה לפגוע במערך הלחימה של חיזבאללה ולהרחיק את האיום מיישובי הצפון. "הבנו שאנחנו נכנסים לאחד האזורים המסוכנים ביותר בלבנון", אמר.
בליל הכניסה ללבנון התקשר דפרין לאשתו, שילדה זמן קצר קודם לכן את בתם השלישית. הוא מספר כי ידע היטב לאיזו משימה הוא יוצא, אך התקשה למצוא את המילים. "חשבתי איך נפרדים. מה אומרים? האם זו השיחה האחרונה? בסוף ניהלנו שיחה רגילה לחלוטין, ואחריה שלחתי לה במסרון את מילות השיר שליווה אותנו לחופה - 'פגישה לאין קץ' של נתן אלתרמן. אחר כך נכנסנו ללבנון".
הקרב עצמו התפתח בשעות הבוקר של היום האחרון למלחמה. לאחר עיכובים ממושכים לפני המעבר בוואדי, החליט דפרין לנוע בראש הכוח. רגע לפני ההסתערות העביר בקשר הוראה שתיחרט בזיכרונו: "במעבר בין טנק אחד לשניים ייפגעו. אסור לעצור. ממשיכים קדימה".
זמן קצר לאחר מכן החל הירי. "פתאום שמעתי פיצוץ אדיר. לרגע חשבתי שהתותחן ירה פגז. ואז הגיע עוד פיצוץ, הסתכלתי לאחור וראיתי להבות. הבנתי שיורים עלינו. הם המתינו לטנק הפיקוד".
למרות הפגיעה המשיך להורות לכוחות לנוע קדימה, אך בתוך שניות ספורות נפגע הטנק פעם נוספת. "הרגשתי כמו בעיטה חזקה בבטן, ואז הכול החשיך".
דפרין איבד את הכרתו בתוך הטנק. בין רגעי הזיכרון הבודדים שנותרו לו מאותו יום הוא מתאר כיצד שכב בפתח האחורי של הטנק, שמע את אנשי הצוות צועקים "אנחנו מאבדים אותו", ולאחר מכן התעורר רק בבית החולים.
בזמן שפונה מן הקרב נשמעה ברשת הקשר הקריאה "קודקוד נפל", הודעה שפגעה קשות במורל הלוחמים. אלא שמפקדי הפלוגות המשיכו להוביל את המשימה בדיוק כפי שהורה להם לפני הפגיעה. הגדוד התקדם במעלה ההר תחת אש כבדה, ספג אבדות קשות, אך השלים את המשימה עד להפסקת האש שנכנסה לתוקפה למחרת.
כאשר התעורר בבית החולים, סיפר, לרגע לא הבין היכן הוא נמצא. רק לאחר שראה את אשתו עם בתם התינוקת החל לשחזר את שאירע. "פתאום נזכרתי שאני מפקד גדוד. ניסיתי לקום, לתת פקודות, ואז הבנתי שאני קשור למיטה ומחובר לצינורות".
הדבר הראשון שביקש לדעת לא היה מצבו הרפואי. "ביקשתי דף ועט וכתבתי: 'מה עם הגדוד? מה עם שי?'". זמן קצר לאחר מכן התבשר כי מפקד הפלוגה שי ברנשטיין, עמי משולמי ועידו גרבובסקי נפלו בקרב, ולוחמים נוספים נפצעו. "זו שתיקה שנשארה איתי עד היום", אמר.
לדבריו, למרות הפציעה, בתוך שבועות ספורים שב אל הגדוד כדי לפגוש את הלוחמים, לתחקר את הקרב ולבקר את המשפחות השכולות. "לא יכולתי להישאר בבית החולים כשהגדוד שלי שם. הרגשתי שהמקום שלי הוא עם האנשים שלי".
גם שני עשורים אחרי אותו בוקר בלבנון, מודה דפרין כי הקרב מלווה אותו מדי יום. "התמונות, השמות והפנים של הלוחמים נשארים איתך. כמפקד אתה נושא אותם לכל החיים".