על רקע הטענות הקשות שהושמעו נגד בית החולים רמב"ם בעקבות הטיפול בלוחם צה"ל שנפצע באורח קשה בדרום לבנון, פרסם דידי קריגר הבעלים של חברת השיווק "טריגר" פוסט אישי שבו ביקש להציג תמונה אחרת - מתוך חוויה אישית שעברה משפחתו בתקופת המלחמה.
קריגר פתח בדברי הזדהות עם משפחת הלוחם. "אין דבר קשה יותר מלראות את הבן שלך, אחיך או אבא שלך פצוע כשהחיים שלו מוטלים על הכף. אני לא יודע מה בדיוק היה המקרה הספציפי, ואני גם לא מתיימר לשפוט את תחושות המשפחה. אני רק מתפלל לרפואתו של הלוחם ומחבק את משפחתו".
לאחר מכן שיתף בחוויה שעברה משפחתו ברמב"ם לפני כחצי שנה, כאשר אחיו נפצע באורח אנוש במבצע "שאגת הארי". לדבריו, אחיו הגיע לבית החולים ללא דופק, ללא לחץ דם וכשהוא קטוע בשתי רגליו.
לדבריו, כבר מהרגע הראשון התגייסה הנהלת בית החולים כולה למען הטיפול בו. "מנהלת בית החולים בכבודה ובעצמה הגיעה והקפיצה את כל הבכירים. כולם רצו לדעת מה מצבו, מה אפשר לעשות ואיך לעזור. הם דאגו לא רק למצבו הרפואי, אלא גם לנו - איפה נישן, מה נאכל ואיך נתמודד".
קריגר סיפר כי לאורך כל תקופת האשפוז הבחין שוב ושוב ביחס המיוחד שקיבלו חיילי צה"ל הפצועים. "לכולנו היה ברור שחיילים מקבלים שם יחס מיוחד. כולם רצו להיות שם בשבילם. הייתה תחושה מוחשית שכל המערכת מתגייסת עבור הפצועים והמשפחות".
הוא הדגיש כי כל זאת התרחש בתקופה שבה בית החולים כולו פעל בחניון התת-קרקעי הממוגן, תוך שהוא קולט גם מטופלים ושירותים מבתי חולים נוספים. "הרופאים, האחים והאחיות עבדו בלי חדרים מסודרים, בלי פרטיות ובלי תנאים בסיסיים. ובתוך כל זה הם פשוט טיפלו, רצו, הצילו וחיבקו".
קריגר הודה כי גם משפחתו חוותה רגעים של המתנה, מחסור במידע ותסכול, אך לדבריו היה ברור שהדבר נבע מעומס אדיר ולא מחוסר רצון לסייע. "ראיתי במו עיניי שיש יותר פצועים מאנשי צוות. כשיש רופא שנלחם על חייו של פצוע בחדר הטראומה, הוא לא תמיד יכול לצאת ולעדכן את המשפחה. אבל הרצון לתת יותר היה שם כל הזמן".
לצד ההגנה על הצוות, הדגיש קריגר כי אינו מבקש לערער על תחושות המשפחה שהתלוננה. "אני לא בא להתווכח עם משפחה כואבת ולא לבטל את התחושות שלה. להפך. אני רק מבקש להוסיף עוד זווית לתמונה. מאחורי הדלתות האלה נמצאים אנשים שעושים הכול למען הפצועים שלהם - שלנו".
את דבריו חתם במסר של הערכה לצוותי רמב"ם: "אני יכול להעיד על האנשים שפגשתי שם - הם עשו, עושים ויעשו הכול כדי להציל חיים. בתקופה שבה היינו זקוקים להם יותר מכל, הם נתנו לנו הרבה מעבר לטיפול רפואי. הם נתנו לנו תחושה שיש מי שנלחם יחד איתנו. על זה אהיה אסיר תודה כל חיי".