הפריימריז בליכוד לא היו עוד מערכת בחירות פנימית של מפלגה. כאשר מדובר במפלגת השלטון, הרשימה שנבחרת בתוך הליכוד היא במידה רבה גם הרשימה שמבקשת להציג בפני הציבור הישראלי את האנשים שיכולים להיות חלק מהנהגת המדינה בשנים הקרובות. זהו בדיוק הסיפור הגדול של הפריימריז שהתקיימו: לא רק מי נכנס לרשימה אלא איזה ליכוד רוצה בנימין נתניהו להציג לבוחרים.
הליכוד היא המפלגה הגדולה בישראל ומאז ומעולם היא זו שהובילה את גוש המחנה הלאומי והיא כמעט היחידה שמקיימת מנגנון של בחירות מקדימות כך שלמתפקדי התנועה יש כוח משמעותי בעיצוב הנבחרת. במקביל, נתניהו דאג לקבל את מרחב הפעולה הרצוי מבחינתו באמצעות שריונים במקומות ריאליים ברשימה שדרכם הוא יוכל לעצב את הרשימה ולהשלים בה את החוסרים שאינם מיוצגים מספיק לטעמו ובכך לנסות ולהבטיח את ניצחון הליכוד בבחירות.
לאדם מהצד מדובר לכאורה במהלך פוליטי טכני אך בפועל זהו כלי אסטרטגי מהמעלה הראשונה. נתניהו מבין שהבחירות הבאות לא יוכרעו רק בשאלה מי משכנע את הבייס המסורתי של הליכוד. כדי להקים ממשלה ולהבטיח רוב, מפלגת הליכוד תצטרך לדבר גם אל מי שנמצא ימינה במפה הפוליטית אך אינו מזוהה בהכרח עם הקצוות שלה: מצביעי ימין רך, אנשי מרכז־ימין, מצביעים מסורתיים ואנשים שמחפשים ביטחון, יציבות, משילות וכלכלה אבל גם הנהגה ממלכתית. בדיוק כאן נמצא אחד הקולות החשובים במערכת הפוליטית: הקול הדתי־לאומי.
אם במערכות הבחירות הקדומות והנוכחיות כולם רצו להיות "בגינים" הרי שכעת המגזר הדתי לאומי הוא המגזר המחוזר מכולם. הציבור הדתי־לאומי אינו רק מגזר אידיאולוגי אלא מדובר בציבור שמביא איתו מחויבות למדינה, שירות צבאי ולאומי, התיישבות, עשייה ציבורית ונוכחות משמעותית כמעט בכל תחום בחברה הישראלית. במקביל, רבים מאנשיו אינם רוצים בהכרח להישאר בתוך מסגרת מפלגתית מגזרית ומבחינת הליכוד יחד עם שאר המפלגות שישכילו להבין זאת הפוטנציאל הוא אדיר.
נתניהו צריך לחשוב לא רק על שימור הכוחות הקיימים אלא גם על הרחבת הנבחרת באמצעות דמויות שמסוגלות לחבר בין הליכוד לבין קהלים נוספים. דמויות דתיות־ לאומיות, נשים מובילות, אנשי ביטחון ומילואים ונציגים בולטים של החברה האתיופית יכולים להעניק לרשימה פנים שונות לחלוטין. כך למשל, אפשר לחשוב על שבות רענן כאישה דתית־לאומית מובילה שיכולה להביא לנבחרת קול נשי, ערכי וממלכתי שקורה לשירותי מילואים לכל חלקי החברה הישראלית ולצדה ניתן לחשוב על נציג מהקהילה האתיפות, מנשה זלקה, מדליק משואה, כדורגלן פעיל ובעיקר מילואימניק גאה כדמויות שמייצגות קולות שאינן מיוצגות ברשימה שנבחרה. אין מדובר רק בייצוג סמלי.
בחירה בדמויות מעין אלה יכולה להעביר מסר פוליטי ברור: הליכוד אינה מפלגה סגורה של קבוצת מתפקדים אלא תנועה לאומית שמבקשת לאסוף תחתיה חלקים רחבים ככל האפשר מהחברה הישראלית. במילים אחרות, אולי הגיע הזמן להפסיק לדבר על “מפד"ל" כעל נוסחה פוליטית נפרדת ולהתחיל לדבר על החייאת הרוח המפד"לית בתוך המפלגות הקיימות וזאת לא בהכרח דרך הקמת מפלגה חדשה אלא בשילוב אנשים ערכים וזהות דתית־לאומית בתוך מפלגות לאומיות רחבות.
כיום כלל המפלגות בעלות אורנטציה ימנית יכולות בהחלט לכוון לכך. ישראל ביתנו, הבית הציוני, מפלגת האחדות של גלעד ארדן ואפילו מפלגתו של אייזנקוט, בעזרת קמפיין נכון, יכולות להוות בית לציבור הדתי לאומי שחלקו הגדול גלמוד פוליטית. מי שיצליח לעשות זאת ראשון יהיה זה שבזכותו הממשלה הבאה תקום. חלקים גדולים מאוד במגזר הדתי לאומי מחפש הנהגה לאומית אך אינו מוכן בהכרח לוותר על זהותו. מפלגה שתצליח לתת לו בית רחב בלי למחוק את הזהות הדתית־לאומית שלו יכולה להרוויח הרבה מעבר למספר המנדטים הישיר של המגזר.
בסופו של דבר, הפריימריז הם רק השלב הראשון. המבחן האמיתי יגיע ביום הבחירות, כאשר מיליוני ישראלים שלא השתתפו בפריימריז ישאלו את עצמם שאלה פשוטה: האם האנשים האלה מסוגלים להוביל את המדינה לעבר עתיד טוב יותר.
זה הפאנץ’ הגדול יותר-נתניהו לא רק פועל מי יהיה ברשימת הליכוד אלא הוא בוחר איזה ליכוד יפגוש את מדינת ישראל ביום שאחרי הבחירות וגם ביום שאחרי שהוא יפרוש מראשות הממשלה. מי שישכיל להבין כי הקרב האמיתי אינו רק על הבייס אלא על הלב הישראלי הרחב- היהודי-מסורתי-ישראלי, זה שעושה קידוש ונוסע אחר כך לים בשבת יחד עם השקעה נכונה בקמפיין במגזר הדתי־לאומי, יהיה זה שייקח את כל הקופה.
הכותב הוא יועץ אסטרטגי ומנהל קמפיינים בינ"ל, עובד עם בכירי הפוליטיקאים בישראל