א. מה נאה ומה יפה לקראת הימים הנוראים, לקראת שנת בחירות, ולרבים הגיבורים היוצאים והשבים מהמלחמה, לצאת למסע 'ובחרת בחיים', מסע ניווטים נפלא בחלק חשוב ממצוות הפרשה. מסע בשלושת מעגלי החיים של הנפש היהודית שבפרשה.
מעגלים שכך הם מתוארים במשנת מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, שבראשית השבוע היה יום פקידתו. תחילה המעגל הפנימי, האישי, שבה שרה הנפש היהודית ובה היא מוצאת את הכל, את הכללות הסיפוק הרוחני במלואו.
ומהמעגל הפנימי למעגל הלאומי, כשהיא עולה מדרגה, עד שיוצאת אל מחוץ לגבול נפשה הפרטית ושרה את שירת האומה, דבקה באהבתה, משתעשעת ביופייה, מצרה במצרֶיה, ומתרחבת באורות ישועתה. ויש והיא מתרחבת מהמעגל הלאומי למעגל הבינלאומי, הכלל-אנושי והקוסמי אל מחוץ לגבולות האומה, הן בצאתו לשלום והן בצאתו למלחמה, לשיר את שירת האדם, אשר רוחו הולך ומתפשט בגאון כללות האדם ובצלם אלקיו, שואף לאושר הכללי ומצפה לתיקון העליון. [עפ"י אורות הקודש, חלק ג ועוד].
ב. לפנינו אפוא מסע להכרת רצון בורא עולם בשלושת המעגלים, במישור האדם [המדבר], במישור החי, החיה והבהמה ובמישור הלבוש ועבודת האדמה. מצוות אלו מעצבות כל נפש יהודי ויהודיה, בלי טשטוש תחומים ומעשה הבריאה, ומתוך דרך ארץ שקדמה לתורה.
ג. תחילה 'כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיו'ֹ. [דברים כא,י] אומר רבנו בחיי שהלב והעיניים הם מחד שורש גדול לקרבה אל א-לוקים, ומאידך להתרחק ממנו, כי הם סרסורים לעברה. ויש אומרים, ככלי יקר, שאויבך הוא לא אחר מאשר אותו צר ואויב פנימי, השטן הלוא הוא יצר הרע, המקטרג ביותר בשעת סכנה במלחמה.
אומר אורח-החיים, שהואיל ובא הכתוב להתיר יפת תואר שאסורה שלא בשעת מלחמה, כמו גם כתלי חזיר ושאר איסורים שהותרו במלחמה [ראה חולין י"ז.], חש הכתוב שביציאת ישראל למלחמה, רגליהם לרע ירוצו כדי שיהנו מדבר איסור, לזה בא הכתוב והתנה ואמר: 'כי תצא', כאשר תצא, תהיה יציאתך למלחמה מתוך יעד ברור, להינקם מאויביך שהם אויבי ה', על דרך אומרו בתהלים [קל"ט] הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט...לְאוֹיְבִים הָיוּ לִי'. לטעם זה תהיה יציאתך למלחמה, ואם תעשה כן, 'ונתנו ה' אלקיך בידך ושבית שביו'.
ד. רמה גבוהה נדרשת מחילות בית דוד. 'כי תצא למלחמה' מחד לא תירא ולא תפחד, עליך להילחם במלוא העוצמה, כפי שקראנו בשבת שעברה בפרשה, ואף הותרה לך אכילת כתלי חזיר, אך מאידך עליך לנהוג בנקיות וצניעות ברמה גבוהה כשיתד תהיה צמוד אליך, על אזנך. זאת מתוך הבנה והפנמה שבמחנה של צבא ישראל שוכנת ואף מהלכת השכינה - 'כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת איביך לפניך'...
ה. לכן גם 'לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה, וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה, כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹקיךָ כׇּל עֹשֵׂה אֵלֶּה'. על כל נפש למלא את התפקיד שאלוקים ייעד לה בבריאה, וכל שינוי וערבוב הינו בחינת תועבה לבוראה. לכן בספרי אומר רבי אליעזר בן יעקב, מניין שלא תלבש אשה כלי זין, ותצא למלחמה? תלמוד לומר, 'לא יהיה כלי גבר על אשה'. ומניין שאיש לא יתקשט בתכשיטי נשים? תלמוד לומר 'ולא ילבש גבר שמלת אשה' . כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹקיךָ כׇּל עֹשֵׂה אֵלֶּה', שינוי שכזה מתואר בלא פחות מחמש מילות תואר: חרם, תועבה, שנאוי, משוקץ ועוולה[רש"י].
ו. וכידוע לשבים מהמלחמה, אתגרים רבים. בעיות בזוגיות כמו שתי נשים אחת אהובה ואחת שנואה. 'כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאה'. אומר הספורנו, שאחר נצחון המלחמה דיבר הכתוב בענייני בני המדינה, והם עסקי הנשים, הבנים, המקנה, התכשיטים, הציד, הבניין, עבודת האדמה והמלבוש. כי כאמור יש לא מעט משברים בזוגיות לשבים אחר תקופות מילואים ארוכות. וגם במצבים מורכבים מצווה ומנחה התורה שאל לו לבעל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה אלא ידבוק בהלכה. ובהמשך הפרשה מדברת היא אודות אשה שבעלה שנאה, בניגוד ללאו של 'לא תשנא', ועתה מבקש הוא לשלחה.
ז. ופעמים שיש כשל בחינוך כי כל המעמסה נפלה על האשה במשך תקופה ארוכה, ובמקום אהבת בן להוריו ישנו בן הסורר ומורה שאיננו שומע בקול אביו ואמו, סורר ומורה, זולל וסובא ויש שאף מקללם. הגמרא בסנהדרין בפרק סורר ומורה, שלמדתי חברותא עם אברהם פלדמן הי"ד שנפל במלחמת יו"כ, אומרת: 'בן סורר ומרה לא היה ולא עתיד להיות...רבי נתן אומר: אני ראיתי וישבתי על קברו'. קיימת מחלוקת האם בכלל היה. יש מי שאומר שאף ישב על קברו. אבל לכל הדעות, כשלים בחינוך בתקופות כאלה מורכבות, הם דבר מצוי המצריך סייעתא דשמיא גדולה.
ח. ואם נלך לפי פירוש הספורנו לתוצאות הנלוות לשבים מהמלחמה, הרי האתגר הבא הוא הפרנסה, או המקנה, התכשיטים ועבודת האדמה. במסחר התכשיטים ושאר מוצרים, יש להקפיד ש'לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה וגו' - אפילו לא בכיסך, כדי שלא תתפתה לרמות בשקילה.
ט. ובאשר למקנה הצאן והבקר, גם כאן מנחה אותנו התורה שיש להקפיד על מצוותיה ולא לחרוש בשור וחמור יחדיו. 'לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו'. גם בשעת דחק, יש להתפרנס רק על פי דרך התורה, מבלי לערב בעבודה את שני המינים, את החיה ואת הבהמה. אומר בעל הטורים טעם נפלא, שהסיבה מדוע אין לחרוש בשור ובחמור יחדיו, לפי שהשור מעלה גרה והחמור אינו מעלה גרה, וכשיראה החמור שהשור מעלה גרה יהיה סבור שהוא אוכל ומצטער, וזהו אל תחרוש על רעך רעה שגורם לחמור שחורש על רעהו רעה. צער בעלי חיים מדאורייתא, ולכן על החורש לחוש גם לצער הבהמה. אומר רבנו בחיי: וכתב החכם רבי אברהם [אבן-עזרא] בטעם מצוה זו, כי ה' חמל על כל מעשיו, כי אין כוח החמור ככוח השור. אכן, רחמיו על כל מעשיו. על האדם, וגם על החי. וטרם ניגע בצומח, נתעכב על מצווה נוספת בחי.
י. 'כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכׇל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹוחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים'. אומר הרמב"ן שמצווה מבוארת מאותו יסוד של 'אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד' [ויקרא כב, כח]. כי הטעם בשניהם הוא שלא יהיה לנו לב אכזרי ולא נרחם, או טעם נוסף, שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין, אף על פי שהתיר את השחיטה במין ההוא. והנה ההורג האם והבנים ביום אחד, או הלוקח אותם בהיות להם דרור לעוף, זה כאילו הוא מכרית את אותו המין.
יא. לדעת הרמב"ם במורה-הנבוכים [ג, מח], טעם מצוות 'שלוח הקן' וטעם איסור 'אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד' היא כדי להזהיר שלא ישחטו הבן לעיני האם. כי יש לבהמות דאגה גדולה בזה. ואין הפרש בין דאגת האדם לדאגת הבהמות על בניהם! כי אהבת האם וחננותה לבני בטנה, איננו נמשך אחרי השכל והדבור, אבל הוא מפעולת כוח המחשבה המצויה בבהמות כאשר היא מצויה באדם... אבל הכל הוא הרחקה, ויותר נכון בעבור שלא נתאכזר.
יב. ועתה אחרי המצוות נוגעות לאדם ולחי, נעבור לצומח - איסור כלאים בעבודת האדמה. 'לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם'. פֶּן תִּקְדַּשׁ - אומר רש"י, פן 'תִּסְתָּאַב'. כָּל דָּבָר הַנִּתְעָב עַל הָאָדָם, בֵּין לְשֶׁבַח, כְּגוֹן הֶקְדֵּשׁ, בֵּין לִגְנַאי, כְּגוֹן אִסּוּר, נוֹפֵל בּוֹ לְשׁוֹן קִדּוּשׁ. המהר"ל מסביר שאיסור כלאיים אינו פועל על הטבע או בניגוד לו, אלא פועל על עולמו הרוחני של האדם הישראלי. איסור כלאיים הוא הנחייה לאדם מישראל ולא הנחייה לכלל האנושות. מעל לסדר הטבעי יש סדר אלוקי וסדר רוחני, וכאשר האדם עושה פעולה שיש בה איסור כלאיים, הוא אינו חי ואינו מחובר לסדר האלוקי. [באר הגולה באר השלישי, עמוד לט]. ובלשונו: איסור כלאים הוא משום שאין לחבר המינים המחולקים יחד, וזה דרך התורה. וכבר אמרנו דרך התורה לבד, והשלמת העולם לבד...
יג. ומעבודת האדמה הגענו ללבושו של האדם בפרשה. לבושו הראשון נתפר כזכור על ידי בורא עולם בכבודו ובעצמו. 'וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹקים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כׇּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם' עשה להם מלבושים מעולים ונכבדים מעור יתעטפו בהם כל גופם דרך כבוד. ובתורתו של רבי מאיר היה כתוב כתנות אור והכוונה שהלבישם הקב"ה מיני מעלות ומאורות מן האור העליון שהיו בגן עדן, כעין משה שזכה להן בהר.[רבנו בחיי]. בין אם אלה כותנות עור ובין אם כותנות אור, האדם מצווה 'לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו'.
יד. חז"ל במדרש תנחומא קשרו בין איסור שעטנז, לבין חטא קין והבל. 'ויבא קין מפרי האדמה' מהו מן מותר מאכלו, ורבנן אמרו זרע פשתן היה, והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן. לפיכך נאסר צמר ופשתים שנאמר: 'לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו'. ואמר הקב"ה: 'אינו דין שיתערב מנחת החוטא עם מנחת זכאי לפיכך נאסר'[פרשת בראשית סימן ט].
טו. וכך כתב גם רבנו בחיי לעניין איסור שעטנז. שמה שנאסר לנו בבגדים, והוא הצמר והפשתים, לפי שהנולדים ראשונה [הלוא הם קין והבל] קורבנם היה צמר ופשתים, זה הביא הצמר וזה הביא הפשתים ולכך נאסר לנו חבור הצמר והפשתים יחדו. לפי שחבור שניהם בכרם אחד לא עלה יפה, כי היה בזה ערבוב כוחות הגורם למה שהוא הפך השלום, וסופו הוכיח על תחילתו, כי רצח זה את זה בסוף, ונאבדו שניהם מן העולם [פרשת קדושים, ויקרא יט, יט].
טז. ויש מצוה לזהירות כללית בפרשה 'כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ' [כב,ח]. אומר רבנו בחיי שלפי הפשט מזהירה התורה שישתמר האדם מן הסכנה, כעניין שכתוב [דברים ד] 'השמר לך ושמור נפשך מאד', ולכך מצווה התורה שכאשר יבנה ביתו, יעשה מעקה לגגו ולא יניח ברשותו נזק ומכשול להיכשל בו בני אדם, ולא ישים דמים בביתו, ובדומה אסרה התורה לגדל כלב רע או להעמיד סולם רעוע בתוך ביתו...
יז. וממעגל מצוות המשפחה, הזוגיות, החינוך, והפרנסה, למעגל המצוות של חובת הנפש הישראלית לאחיך, לערבות ההדדית במעגל החברה, מעגל האומה. כך היא מצות השבת אבדת אחיך, ועזרה לחמור אחיך הנופל בדרך, בעוד שבפרשת משפטים היה אותו בעל חמור מכונה 'חמור שונאך'. ולא בכדי, תחילה היה שונאך אך עליך להתגבר על יצרך ולהופכו כך שתתייחס אליו כאל אחיך. אומר רבנו בחיי: ב'משפטים' הזכיר 'כי תראה חמור שונאך', וכאן 'חמור אחיך', ללמדך שאם היה שונאך, יחזור [להיות] אחיך לענין העזרה, שתקום עמו ושתשכח השנאה ותזכור האהבה.
יח. ועוד יש במעגל זה בפרשה, איסור תיעוב כלפי האדומי 'כי אחיך הוא', וכלפי המצרי עליך לנהוג בכבוד ולא בתיעוב כי גר היית בארצו'. ושוב כלפי אחיך, 'לא תשיך לאחיך'. ויש איסור אכילה ב'קמת רעך'. יש גונב נפש מאחיו, יש הנושה ברעהו, ויש העושק עני ואביון מאחיך. ועוד בפרשה מקרה בו ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם. ויש אשר ינצו אנשים יחדיו איש ואחיו. בכל אלה מנחה אותנו התורה: 'וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן'.
יט. ובסוף הפרשה מוזכר, כבראשיתה, האויב במעגל השלישי, הוא המעגל החיצוני בו פתחנו 'כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ'. האויב ב'הא הידיעה' שבסוף הפרשה, הוא כמובן עמלק אשר קרך בדרך ויזנב אחר כל הנחשלים אחריך. אויב אשר עלינו לזכור ולא לשכוח את אשר עשה לעם ישראל. ודומה שבעיקר יש לזכור ולא לשכוח, שיש לחסל ולמחות את האויבים באותו מעגל שלישי, אך לזכור שה' יוצר גם את האור וגם בורא את החושך, דוגמת שליחיו אלה, על אשר לא זכרו לשמור מצוות. לא זכרו את אשר עשה ה' למרים והמשיכו לדבר ולכתוב לשון הרע ועוד כהנה וכהנה. שליחים בלבוש אנטישמי המשיבים את עם ישראל לכור מחצבתו. שליחים המשיבים את עם ישראל לעצמיותו, לדֶּרֶךְ תורתו בשלושת המעגלים, ל'דרך אשר יֵלְכוּ בה וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן'.
כ. כדי שתצלח דרכה של הנפש היהודית בשלשת המעגלים, יש לבנות בראשית הדרך את הבית היהודי עם יסודות איתנים כבר עם הקמת המשפחה, ולכן, 'כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכׇל דָּבָר נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח'.
כא. הפכים מרובים אפוא בפרשה אחת, באדם, בחי ובצומח. אחווה ושנאה, אהובה ושנואה, תיעוב. אשת יפת תואר ונקיות במחנה. אויבים ומלחמה עד 'פרוץ השלום', 'והיה בהניח לך ה' אלוקיך מכל אויביך'. אבל דווקא אז קם אויב מר חדש, 'השואה השקטה', ההתבוללות המשמידה רבים מעם ישראל מדי יום, וכנגדה מלבד לזכור, עלינו לחזק ולאמץ את המילה המככבת יותר מכל בפרשה והיא 'אחיך', גם אם נראה הוא לך לא פעם כ'שנאך'. וכלשון רבנו בחיי : 'שתקום עמו, ושתשכח השנאה ותזכור האהבה'.