גם אדם שהוא מנהיג ציבור וגם כל אחד ואחד מאיתנו במרחבו הפרטי צריך לזכור כל הזמן שהכוחות שיש לו הם מכוח הקדוש ברוך הוא ומכוח השליחות שעם ישראל שולח אותו למשימתו.
בפרשת שופטים אנחנו פוגשים את המצוות המיוחדות המוטלות על מלך ישראל, ובכללן האיסור ולהרבות לו כסף וזהב. בסיכום הפרשה נאמר: "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ" (דברים יז, כ).
המפרשים עוסקים בשאלת הקשר בין ההסבר "לבלתי רום לבבו" לבין המצוות שפורטו לאורך הפרשה. רבי יוסף בכור שור, וכך גם החזקוני שמביא אותו, מסבירים שהדבר קשור ישירות לכסף: לא להרבות כסף, כי עושר גורם לאדם שירום לבבו. אם נתיר למלך להחזיק הרבה מאוד כסף פרטי, זו עלולה להיות התוצאה, מלך עשיר ויהיר, הרואה את עצמו במרכז, ואת הונו הפרטי כנותן לו מעמד עצמי שאינו מכוח שליחותו כמלך. לכן רק כסף הנדרש לצורך תפקוד הממלכה וחיזוק מעמדו כמלך - מותר, אך כסף פרטי אינו ראוי, והמטרה היא כאמור בסיכום הפרשה: "לבלתי רום לבבו".
אבן עזרא, לעומת זאת, מסביר כי "לבלתי רום לבבו" מוסב על כלל המצוות שנצטווה בהן קודם לכן, ולאו דווקא על עניין הכסף. עצם העובדה שהמלך יודע כל הזמן שיש לו מצוות מיוחדות, והעובדה שהוא הולך עם ספר תורה, מבהירות לו בכל רגע נתון, שהקדוש ברוך הוא מעליו והוא כמלך פועל מכוחו של הקב"ה. לגבי המצווה שלא להרבות כסף וזהב, אבן עזרא מסביר שהמטרה היא שהמלך לא יטיל עומס מיסים כבד מדי על העם. כלומר, נראה מדברי א"ע, שאם מקורות ההכנסה של המלך אינם ממיסים, אלא מנכסים שהיו לו לפני כן, או משלל מלחמה, אין בכך איסור, וכך כתב בפירוש הר"ן בחידושיו (סנהדרין כא, ב). זאת בניגוד לדעת ר"י בכור שור שהבאנו לעיל, שעצם העובדה שיש למלך כסף רב עלולה להיות בעייתית, ללא קשר למקורם של הכסף והזהב.
בספר "מנחת חינוך" (מצווה תקב) הביא את דברי הרמב"ם (הלכות מלכים ג, ד) הקובע שהמלך מקבל חלק מן השלל במלחמה, ורק אחר כך מתחלק השלל ללוחמים ולשאר העם. מסביר המנ"ח, שלפי ההבנה הפשוטה, [המתאימה לדברי ר"י בכור שור שהבאנו לעיל], הכוונה היא שהמלך לוקח לצורך המדינה והצבא, ולא שהוא לוקח לעצמו, שהרי אם ייקח לעצמו הוא יעבור על האיסור להרבות כסף וזהב, ושוב ירום לבבו. אך ממשיך המנ"ח וכותב שלפי דברי הר"ן שהבאנו לעיל [המתאימים לדברי א"ע], יכול המלך לקחת מן השלל אפילו לעצמו, ואין לחשוש שירום לבבו, בזכות שאר המצוות המוטלות עליו.
בין אם נסביר שהחשש מפני הגאווה עובר דרך הכסף עצמו, ובין אם נסביר שכלל המצוות דואגות שלא ירום לבבו והגבלת הכסף נועדה רק למנוע הכבדת העול על העם, בסופו של דבר המלך נדרש לזכור כל הזמן מאיפה מגיע הכוח שלו: מהקדוש ברוך הוא שנתן לו את המצוות, ומהעם שנותן לו את השליחות ואת המשאבים לפעול בשליחותו, ונושא יום יום בנטל המלחמה ובנטל המיסים כדי להחזיק את הממלכה איתנה.
הרמב"ן מוסיף כאן יסוד עמוק נוסף: אם את המלך ציוותה התורה "לבלתי רום לבבו" - אף על פי שיש לו סיבות רבות וטובות לנהוג בתקיפות ולהטיל מרות על העם - הרי שזהו רמז לכל אחד ואחד מאיתנו, להיזהר מ"גאות ורוממות הלב". לכל אדם יש תחום שבו הוא "מלך", שבו הוא משפיע ושולט, אם בתוך משפחתו, ואם בקהילה או במקום העבודה שלו, בשיח עם חבריו. אדם צריך לזכור מאיפה מגיע הכוח שלו: הקדוש ברוך הוא נותן את הכוח לעשות חיל, ועם ישראל מעניק את הכוחות למלא את השליחות. כשאדם זוכר זאת, קל לו יותר להישמר, לבלתי רום לבבו מאחיו, כתכונה אישית החשובה לכל אחד ואחד, ולא רק למלך ישראל.
בתקופת בחירות, כשאנו מסתכלים על המנהיגים שלנו, אנו מצפים מהמנהיג שלא יגיד כל הזמן "אני ואני", אלא יקשיב לקולות שסביבו ויתחבר אל כלל ישראל. שיספר מה עשו חבריו, ואיזו זכות נפלה לידו להיות שותף במהלכים החשובים שעשה עם ישראל בשנים האחרונות, ובהופעת הניסים וההשגחה האלוקית על ישראל במלחמה הקשה הזו. ובמסגרת זו אנו מצפים ממנהיגינו שייקחו אחריות גם על מה שלא נעשה כשורה. להישיר מבט אל העם ולומר במה כשלנו, ובמה לא הצלחנו. אמנם בבחירות על המנהיג להציג את פועלו ולקרוא להצביע עבורו, אך נקודת המוצא חייבת להיות מתוך ענווה, ומתוך הבנה שכלל ישראל שותפים בתהליך. גם מי שחושב אחרת ממנו - זו דעה שיש לה מקום, שכן מי שפועל מכוחה פועל למען עם ישראל, ולכן יש להקשיב לה ולכבד אותה, גם אם היא אינה הבחירה הראויה.
הציפייה הזו אינה מכוונת רק כלפי המנהיגים, אלא גם כלפינו. כשאנו מתווכחים ברחוב, במקומות העבודה או בשולי בית הכנסת, העמדה צריכה להיות "לבלתי רום לבבו". כולנו שותפים במערכה אחת, כולנו פועלים מכוחו של הקדוש ברוך הוא ומכוחו של כלל ישראל. נתפלל לקדוש ברוך הוא שירעיף עלינו טוב, ייתן לנו כוחות לבחור נכון הן במרחב הלאומי והן בעבודת המידות הפרטית, ויוביל את עם ישראל צעד אחר צעד אל השלב הבא בתהליך תחיית ישראל עד לגאולה השלמה.