המוזיקאי החסידי מנדי גולדברג התארח בפודקאסט באולפן ערוץ 7 וסיפר על החלטתו להתגייס לצה"ל למרות הפטור שהיה ברשותו, עוד לפני מתקפת השבעה באוקטובר.
בשיחה תיאר את הדרך שהובילה אותו מהישיבה אל השירות, ובהמשך למילואים במהלך המלחמה ולכניסה לעזה במסגרת תפקידו.
גולדברג סיפר כי בתקופת לימודיו בישיבה החזיק בפטור משירות צבאי. "זה היה לפני 15-16 שנה. לא מתגייסים, עושים את ההסדר, דיחוי, פטור", תיאר את המציאות שבה חי באותה תקופה.
השינוי החל, לדבריו, דווקא מתוך רצון ללמוד עזרה ראשונה. לאחר ששני קרובי משפחתו עברו קורס במסגרת צוות הצלה בבית שמש, החליט גם הוא להצטרף להכשרה, וחיפש מסלול שיוכל לשלב עם עבודתו והופעותיו כמוזיקאי.
בסופו של דבר השתתף בקורס מגישי עזרה ראשונה בהיקף של 60 שעות. זמן קצר לאחר מכן קיבל הודעה בנוגע למסלול צבאי המיועד לחרדים ולדתיים מבוגרים יותר, שמאפשר לעבור תקופת טירונות קצרה ולאחר מכן להשתלב במערך המילואים.
גולדברג בירר את האפשרות אף שכבר היה בידיו פטור. לדבריו, לאחר בדיקות ושיחות הוסדר עבורו התהליך, ומועד הטירונות השתלב גם בלוח הזמנים שלו כמוזיקאי. "בדיוק הסתדר לי שהטירונות היא בשלושת השבועות. אין אירועים. מגיע, עושה את הטירונות, נכנס לתוך היחידה", סיפר.
הוא שובץ ביחידה שנועדה לסייע למערך מד"א בשעת חירום, בין היתר במצבים שבהם נדרש תגבור לתחנות בעקבות נפילות טילים. גולדברג הדגיש כי באותה תקופה, עוד לפני השבעה באוקטובר, גיוסו לא הפך מבחינתו לאירוע חריג במיוחד בתוך החברה החרדית.
לאחר מתקפת השבעה באוקטובר השתנתה גם שגרת השירות שלו. "מיד קראו לנו למילואים", סיפר. לדבריו, הוא שירת במשך כחודש באחת התחנות באזור הצפון, ובהמשך עבר ליחידה אחרת בעקבות חבר קצין ששירת ביחידה קרבית במסגרת הרבנות.
במסגרת התפקיד החדש נכנס גולדברג מספר פעמים לעזה במהלך המלחמה. "זכיתי גם להיות בעזה חמש-שש פעמים בתוך המלחמה", סיפר. הוא הבהיר כי לא שירת כלוחם, אלא עסק במשימות הקשורות לרבנות ולרפואה, אך נדרש להיכנס יחד עם הכוחות, "אני לא קרבי, אבל אני בתוכה. אני צריך להיכנס איתם, אז אני נכנס".
אחד הדברים שנחרטו בו מהשירות היה המפגש עם חיילים מכל חלקי החברה הישראלית. גולדברג סיפר כי עבורו המפגש לא היה זר לחלוטין, אך עבור חלק מהחיילים המפגש עם חסיד בעל פאות וכיפה עורר שאלות ושיחות על אמונה, דת והחברה החרדית.
"יצא לי לעשות שבת בעזה, ואז חיילים שואלים אותי שאלות על אלוקים", סיפר. לדבריו, הוא נאלץ להבהיר להם, "אני לא רב, אני לא יכול לענות לכם על הכול, תנמיכו ציפיות", אך הבחין בציפייה שנוצרה כלפיו בשל חזותו החרדית.
"ראיתי את הכמיהה, איך שמסתכלים עליי בגלל שיש לי פאות או כיפה, וזה כאילו 'הוא הבן אדם שמסמל את הדת או את החרדיות'", אמר. לדבריו, המפגשים הולידו שיחות רבות, ולעיתים גם ויכוחים, שבהם ניסה להסביר לחיילים את תפיסת העולם של הציבור שממנו הגיע.
גולדברג סיפר כי דווקא העובדה שהוא עצמו גדל בישיבה וקיבל פטור אפשרה לו להסביר את הפערים מנקודת מבט אישית. לדבריו, אי אפשר להסתפק בהטחת האשמות בין ציבור שמשרת לבין ציבור שאינו משרת, אלא יש לבחון את שורש המחלוקת.
"יש פער עצום מאוד בתפיסת העולם בין שני המגזרים, בין איך הם תופסים את התורה, מה טפל ומה עיקר", אמר. הוא הזכיר גם את הדרכים השונות שבהן התפתחו החברה החרדית והחברה הדתית-לאומית ואת המחלוקות שנוצרו ביניהן לאורך השנים.
לדבריו, התגובה להסברים הללו אינה אחידה. "כן ולא, זה תלוי האם בן אדם רוצה לשמוע. הוא רוצה להקשיב", אמר על השאלה אם המפגש והשיחות מצליחים ליצור הבנה בין הצדדים.
גולדברג סבור שהקושי בשיח על סוגיית הגיוס נובע גם מכך שהצדדים נפגשים פעמים רבות רק כאשר המחלוקת כבר בשיאה. "כל מיזם עסקי, רגשי, מנטלי, זוגיות, לא יכול להחזיק מעמד כשנפגשים לשיח רק בשעת הפיצוץ, או בשעה שהדבר מבעבע", אמר.
לדבריו, שיח שמתחיל רק בנקודת המשבר מתקשה להביא לתוצאות משמעותיות. "אין לזה תועלת, וגם אם כן, היא קטנה", אמר.