יש שתי דרכים להכניס אור לחדר אפל. האחת היא לעמוד בחושך, להצביע לעבר מתג החשמל, ולומר למישהו להדליק את האור. השנייה היא להדליק בעצמך. כך הוא גם בחיים הדמוקרטיים - והלשון העברית באה כאן לעזרנו.
המילה "אזרח" באה מהשורש זר"ח, כמו זריחה למשל. ואילו המילה "מצביע" המציינת את מעשהו של הבוחר הבא לקלפי, פירושה היסודי הוא כידוע מפנה אצבע למשהו.
תהיה הסיבה האטימולוגית לכך אשר תהיה, הדימוי מאיר באור יקרות. אזרח זורח. מצביע, ובכן, מצביע. מילים אלו מגלמות שתי דרכי חשיבה שונות מאוד על יחסינו עם מדינת ישראל.
האחת אומרת: איזה אור אני יכול להביא לארצי? מה אני יכול לתרום לקהילתי? היכן אני יכול להתנדב, לתת, לבנות, ללמד, לשרת, לעזור? השנייה אומרת: אני אצביע על מי שאני בוחר ואצפה ממנו לתקן דברים למעני.
דמוקרטיה צריכה כידוע מצביעים. הבחירות חשובות ביותר. אנחנו צריכים פוליטיקאים מיומנים, ממשלה אחראית ורשויות מתַפקדות. אבל אחת הסכנות הגדולות בדמוקרטיה היא שנחשוב שהאחריות הדמוקרטית שלנו נגמרת כשאנו מטילים פתק לקלפי. מצביעים, ואז מחכים.
אסון 7 באוקטובר לימד אותנו, בדרך הכואבת ביותר שאפשר להעלות על הדעת, מה עלול לקרות כשהמוסדות שאנו תלויים בהם מכזיבים. אבל 8 באוקטובר לימד אותנו דבר נוסף. הישראלים לא חיכו. מילואימניקים זינקו ליחידותיהם לפני שנקראו. אזרחים רגילים חשו לדרום להציל זרים. מסעדות הפכו עצמן למטבחי שדה. מלונות נעשו לשיכוני מפונים. מתנדבים העבירו ציוד, שיכנו משפחות, קטפו יבולים ועזרו לחיילים. ישראלים בחו"ל מילאו את הטיסות לישראל. יהודים ברחבי תבל אספו כסף, ארזו משלוחים, ושאלו שאלה פשוטה: איך אפשר לעזור?
7 באוקטובר חשף את הסכנה שבהישענות מוחלטת על אנשים שאנחנו מצביעים בעדם ולעֶברם. 8 באוקטובר גילה את כוחם המזהיר של האזרחים שזורחים.
והלוא רבים מהישגיה הגדולים של ישראל, עוד קודם לכן, הושגו כך. המדינה עצמה לא נוצרה בידי אנשים שישבו וחיכו שמישהו אחר יפתור את צרת היהודים. היא נבנתה בידי אנשים שקמו והקימו מְשָקים, ערים, בתי ספר, בתי חולים, ארגוני חסד וחברות עסקיות. הם הקימו מוסדות עוד לפני שהייתה מדינה שיכלה להקימם.
עד היום הרוח הזאת היא ממשאבי הטבע הראשיים של ישראל. אבל מערכת הבחירות עלולה לפתות אותנו להלך הרוח ההפוך. פוליטיקאים מבטיחים לנו שיעשו כך וכך. אנחנו מתווכחים בינינו איזו מפלגה תפתור את בעיותינו. אנחנו מפנים את האצבע לימין, לשמאל, לממשלה, לאופוזיציה, לבתי המשפט, לצבא, למשטרה ולפקידוּת.
להצביע קל. לזרוח קשה יותר. לזרוח באזרחות פירושו לשאול לא רק "למי אני מצביע?" אלא גם "מה אני עושה?"
תארו לעצמכם שכל אזרח ישראלי יבחר בעיה אחת שמטרידה אותו, ויקדיש כמה שעות בחודש לפעילות לתיקונה. חינוך. עוני. חיילים בודדים. קשישים. בטיחות בדרכים. אחדות ישראל. עולים חדשים. משפחות שכולות. סביבה. בית הכנסת המקומי, בית הספר או השכונה.
עדיין לא נסכים בעניינים פוליטיים. עדיין נצביע למפלגות שונות. אבל במקום רק להתחרות בינינו מי מצביע בצורה המשכנעת ביותר על בעיותיה של ישראל, יאיר כל אחד מאיתנו באור קטן שיגרע מהן מעט - נאיר במיליוני אורות.
ישראל צריכה לא רק פוליטיקאים טובים יותר. היא צריכה אזרחים פעילים יותר. ביום הבחירות, לכו להצביע. בחרו. הצביעו לאנשים שאתם מאמינים שצריכים להנהיג אותנו. אבל למוחרת בבוקר זכרו שמעבר להיותכם מצביעים, אתם דבר חשוב מכך. אתם אזרחים. אורות זורחים. הבחירות אינן סוף התהליך הדמוקרטי. הן תחילתו.
הבה נהיה אזרחים, לא רק מצביעים. הבה נקדיש פחות זמן להצבעה על אחרים שישנו את עולמנו לטובה, ויותר זמן לזריחה באור שלנו ולהארת העולם.
הרב ליאו די הוא מחנך המתגורר באפרת. אשתו לוסי ובנותיהם מאיה ורינה נרצחו בידי מחבלים בפסח תשפ"ג. ספריו האחרונים, 'שבעה פנים לריפוי' ו- The Business Case for Israel, זמינים באתר בוקפּוֹד ובאמזון.