הצבת הדד-ליין מצד ישראל למועצת השלום בדרישה לעצור לאלתר את טרור האפיפונים מרצועת עזה מעלה את השאלה המרכזית בדבר האפקטיביות של מהלך מסוג זה.
האם גוף כמו מועצת השלום מסוגל לחולל שינוי אמיתי בשטח בעת הנוכחית? פרופסור קובי מיכאל, חוקר בכיר במכון משגב ובמכון למחקרי ביטחון לאומי, מעריך בראיון לערוץ 7 כי לגוף הזה ישנה השפעה בלתי מבוטלת, אך היא אינה נובעת מיכולת ביצוע עצמאית אלא מיכולתו להפעיל לחץ על חמאס.
"לחמאס חשוב מאוד לא רק לשמר את הקשר עם מועצת השלום ועם מלדנוב, שהוא הסוג של נציב עליון, הגורם שמקשר בין מועצת השלום לבין מה שאמור להיות ממשלת הטכנוקרטים", מסביר מיכאל. "יש לאמירות של המועצה משמעות אבל צריך לשים לב שישראל דאגה לפומביות של המסר הזה בידיעה ברורה שחמאס שומע אותו עוד לפני מועצת השלום".
להערכתו של פרופ' מיכאל, האיתות הישראלי הושג בטווח המיידי והביא לרגיעה נקודתית, אך מוקדם מלהתבשם בהישג. לדעתו, חמאס צפוי להוריד פרופיל באופן זמני בתחום העפיפונים בימים הקרובים, אך במקביל ימשיך לתור באופן אקטיבי אחר פרצות חלופיות לבניין כוח צבאי.
"הארגון מוסיף לבסס את אחיזתו השלטונית והכריזמטית בשטח ונערך במלוא המרץ לעימות עתידי, תוך ניצול המשא ומתן מול מועצת השלום והסכם 15 הנקודות כדי לייצר תשתית שתשמר את מעמדו כשחקן מרכזי ברצועה ומחוצה לה", הוא אומר.
נדבך מרכזי באסטרטגיה של חמאס נוגע לבחירות המתוכננות להתקיים בנובמבר ברשות הפלסטינית. הארגון בוחן אפשרות להקמת רשימה לאומית משותפת תוך יצירת בריתות עם גורמים כמו מוחמד דחלאן, נאסר אל-קידווה ואולי אף מרואן ברגותי. מטרת העל של המהלך היא לאפשר לחמאס להתמודד בבחירות תחת מסווה אזרחי, מבלי לוותר על אופיו הטרוריסטי או על יסודותיו האידיאולוגיים.
"מצד אחד חמאס מנסה לשמור על אתוס ההתנגדות המזוינת, ולא לשנות, לא תג ולא פסיק באמנה שלהם שקוראת להשמדת ישראל", מנתח מיכאל. "מן הצד האחר, הם מבקשים לקבל לגיטימציה כשחקן פוליטי במערכת הפוליטית הפלסטינית, באופן שיאפשר להם לייצר יותר השפעה, גם ביו"ש כמובן ולהיות דומיננטיים יותר מהרשות הפלסטינית".
שאיפה זו להשתלטות כוללת על המערכת הפלסטינית נהנית מגיבוי מאסיבי ומרוח גבית מצד קטאר וטורקיה, אשר כזרועות של האחים המוסלמים חולקות עם חמאס אינטרס זהה וסבלנות אסטרטגית. אל הציר הזה, מעריך פרופ' מיכאל, מצטרפת נאיביות אמריקאית ודחף של ממשל טראמפ לייצר הישג מדיני מהיר בגזרת עזה, בייחוד על רקע הסבך והמציאות המורכבת מול איראן.
מהלך אמריקאי מסוג זה מעורר חשש כבד מפני חזרה על כשלים היסטוריים חמורים. פרופ' מיכאל מזכיר את ההקשר ההיסטורי של בחירות 2006 וההשלכות ההרסניות של הלחץ האמריקאי אז. "בשלהי 2005, שרון ואבו מאזן הפצירו בבוש הבן שלא ללחוץ עליהם לאפשר את השתתפות חמאס בבחירות. אבל האמריקנים, בשם הרעיון הנאצל והמנותק מן המציאות של דמוקרטיזציה של הפלסטינים, כפו על ישראל ועל הרשות הפלסטינית לאפשר את השתתפות חמאס, וקיבלנו את ניצחונו בבחירות, ההשתלטות על הרצועה וכל מה שקרה בבשבעה באוקטובר. אני מקווה שלא הולך להיות כאן עוד פיאסקו אמריקאי כזה".
ביחס ליכולותיו הנוכחיות של חמאס ולשאלה האם דרישת הפירוז מנשק היא יעד ריאלי, מבהיר פרופ' מיכאל כי הארגון איבד את רוב כוחו המקורי. בנוסף, קיימת כרגע הסכמה בין ישראל לארה"ב לגבי סדר הפעולות הדרוש."אני חושב שחמאס הוא צל של מה שהיה ב-7 באוקטובר, וארה"ב לגביו נמצאת באותו כיוון כמו ישראל. האמריקנים מגבים את הדרישה הישראלית, שמופיעה בתוכנית עשר הנקודות, לפירוז מלא של הרצועה, כולל התפרקות מלאה של חמאס".
למרות התיאום הנוכחי בעמדות בין ירושלים לוושינגטון לגבי התניית השיקום וההיערכות מחדש של צה"ל בפירוז מלא, הניסיון מלמד כי העמדה האמריקאית תנודתית ועשויה להשתנות במהירות.
לדעת פרופ' מיכאל, כדי למנוע מאחרים להכתיב את מציאות הביטחון, על ישראל לנקוט יוזמה התקפית ומדינית רציפה. "בכל רגע שאנחנו לא יוזמים, אלא רק מגיבים ליוזמות של אחרים, אנחנו מאבדים שליטה ביכולת לעצב את המציאות. היוזמה מאפשרת לנו שליטה יותר טובה ומאפשרת לנו לעצב את סביבת הפעולה באופן שמשרת נכון יותר את האינטרסים החיוניים שלנו".
הדרך המעשית למימוש היוזמה הישראלית מצויה בסעיף 17 של תוכנית עשר הנקודות, המאפשר להתחיל במימוש הדרגתי של שיקום במתחמים המפורזים לחלוטין מחמאס ונמצאים תחת שליטה מלאה של צה"ל.
"מהלך כזה יחליש את חמאס באמצעות משיכת אוכלוסייה לאזורים הבטוחים, ובמקביל יעניק לישראל לגיטימציה בינלאומית להמשך הפעילות הצבאית בצפון הרצועה ובמקומות שבהם הארגון עודו מחזיק. מהלך צבאי זה, שסופו בכיבוש מלא של הרצועה ופירוק המהות הצבאית המאורגנת של חמאס, חיוני ליצירת התנאים ליישום התוכניות האזוריות".
בבסיס הטעויות החוזרות ונשנות של הממשלים בוושינגטון בעניין הפלסטינים עומדת תפיסה מנותקת לגבי טבעם של ארגוני הטרור במזרח התיכון. פרופ' מיכאל מסכם את התופעה הזו באופן נוקב: "יש תפיסה אמריקאית כזאת, שהיא חוצצת מפלגות בארה"ב, שאצל כל טרוריסט רדיקלי מסתתר בפנים איזה 'תומאס דפרסון קטן', ואם רק נגלה לו את האור, נחבק אותו עוד קצת, וננהל איתו משא ומתן בצורה שהיא יותר מכבדת, האנושיות תקפוץ החוץ. התמימות הזו הורגשה מול האיראנים, באפגניסטן, בלבנון וגם מול דמויות כמו אחמד אל-שרע בסוריה או ארדואן בטורקיה. ישראל מצידה חייבת לשמור על עיניים פקוחות, ולא להניח לאשליות האמריקאיות לסכן את ביטחונה ברצועת עזה".