המעשה האחד שיכול לשנות הכול

אלפי אותות כבר הגיעו אליו, חצו סינפסות מיקרוסקופיות והותירו אחריהם שינויים חשמליים זעירים, כמעט בלתי מורגשים.

אחד מגיע, אחריו עוד אחד, ואז עוד אחד, כל אחד חסר משמעות לכאורה, ודבר אינו קורה. תא העצב נותר דומם. ואז אות נוסף חוצה את הסינפסה. ייתכן שאינו חזק יותר מאלפי האותות שקדמו לו. ובכל זאת, הפעם הוא חוצה את הסף הקריטי, בבת אחת נוצר פוטנציאל פעולה, ודחף חשמלי דוהר לאורך תא העצב ומפעיל מסלול עצבי.

מדוע דווקא האות הזה? ומדוע דווקא עכשיו?

מפני שהרגע המכריע נוצר רק לעיתים רחוקות על ידי האירוע האחרון לבדו. כל אירוע חסר משמעות לכאורה נשא בדממה את המערכת לעבר הקצה, עד שתוספת אחרונה, רגילה לחלוטין, נעשית יוצאת דופן.

זרמים חשמליים זעירים מצטברים בתוך תאי הלב, כל אחד מהם קטן מכדי ליצור פעימת לב בפני עצמו. כאשר הסף נחצה לבסוף, גל חשמלי מתפשט בלב ומעורר את שריר הלב להתכווץ. באותו רגע כמעט בלתי נראה, ההצטברות הופכת לפעולה, והלב פועם שוב.

ילד מגלה את אותה תעלומה כשהוא בונה מגדל מקוביות. לבנה על גבי לבנה, עד שמונחת עוד לבנה אחת, תמימה למראה, סמוך לקצה. לרגע נדמה שהמגדל מהסס, כמו מהסס בין יציבות לקריסה, לפני שהוא מתרסק על פני השולחן.

לסף הזה אנו מעניקים שם מודרני: נקודת המפנה או נקודת ההכרעה- The tipping point .

תשעה יהודים עומדים יחד לתפילה, ואז נכנס אדם עשירי. הוא אינו שונה מאלה שהגיעו לפניו, ובכל זאת, ברגע אחד נוכחותו משנה את מהותה של ההתכנסות. לפתע יש מניין - עדה היכולה לקיים תפילה בציבור. האדם העשירי הוא נקודת המפנה: הגעתו הופכת אוסף של יחידים לקהילה הלכתית.

במשך דורות דיברו בני אדם על "הקש ששבר את גב הגמל": לא משא עצום שהוטל לפתע, אלא תוספת אחרונה, כמעט חסרת משקל, המונחת על גבי עומס שהלך והצטבר. הקש האחרון מביא לקריסה רק מפני שכל מה שקדם לו כבר הביא את המשא אל סף ההכרעה.

בשנת 2000 פרסם מלקולם גלדוול את הרב-מכר The Tipping Point שתורגם לעברית בשם נקודת המפנה: חשיבותם הגדולה של הדברים הקטנים. נושאו היה האופן שבו רעיונות, אופנות ודפוסי התנהגות מתפשטים בחברה, והרגע המסתורי שבו נחצה הסף, ומה שנבנה בשקט ובאיטיות פורץ לפתע ומתפשט במהירות אולם עוצמתו של המושג חורגת הרבה מעבר לסוציולוגיה: הוא נוגע בעצם טבעו של השינוי. הוא מתאר את הדינמיקה המפתיעה של השינוי עצמו: כיצד אינספור שינויים קטנים מצטברים בשקט, כמעט מבלי שנבחין בהם, עד שתוספת אחת קטנה משנה לפתע הכול. - ומה שבא אחריה שוב אינו דומה למה שהיה לפניה.

מאות שנים לפני שהמדע למד כיצד פועלים תאי העצב או הכיר את מושגי הסף ונקודת ההכרעה, תיאר הרמב"ם את החיים המוסריים באמצעות דימוי של מאזניים הניצבים על סף הכרעה. בהלכות תשובה ג, ד, בעקבות התלמוד בקידושין מ ע"ב, הוא כותב:

"לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב... עשה מצוה אחת - הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות."

על האדם לראות את עצמו במשך כל השנה כאילו זכויותיו וכישלונותיו מאוזנים לחלוטין, וגם את העולם כולו כמאוזן עמו, כך שמצווה אחת נוספת עשויה להכריע אותו ואת העולם לכף זכות.

מילה אחת בלשונו של הרמב"ם נושאת כאן את מלוא כובד הרעיון: הכריע.

השורש העברי של להכריע נושא עמו משמעות של משקל והטיה, של הטיית הכף לצד אחד, של הטיית המאזניים - של הכרעת הכף.

הרמב"ם שואל מאיתנו להתמודד עם האפשרות המטלטלת שלאחר כל מה שעשינו וחווינו, ההצלחות והכישלונות, ייתכן שהמאזניים עדיין מאוזנים כחוט השערה, בדיוק כאשר בחירה נוספת, רגילה לחלוטין, ניצבת בפנינו.

י.ל. פרץ העניק לדימוי הזה צורה ספרותית רבת-עוצמה בסיפורו שלוש מתנות. נשמה מגיעה לפני בית הדין של מעלה ומגלה שזכויותיה וחובותיה שקולות זו כנגד זו, עד שכפות המאזניים מסרבות לנוע. הנשמה נשלחת בחזרה לארץ בחיפוש אחר זכויות שיוכלו לשנות את גורלה, והיא חוזרת עם שרידים ממעשי אמונה והקרבה של קדושים יהודים, שצורתם הגשמית נראית כמעט חסרת ערך, אך משקלם המוסרי עצום - והכף מוכרעת.

ספר התניא ממקם את דרמת ההכרעה בתוך נפשו של האדם. רבי שניאור זלמן מלאדי מתאר את הגוף כ"עיר קטנה", כלשון קהלת, שעליה נאבקים שני מלכים - הנפש האלוקית והנפש הבהמית. שני המלכים נאבקים על אותה עיר, וכל אחד מבקש למלוך על האדם - על מחשבתו, על דיבורו ועל מעשיו. אצל הבינוני, העיר נותרת זירת מאבק מתמשך. המאבק עשוי להימשך ללא הפוגה במשך חיים שלמים, ובכל זאת, גם מאבק של שנים עשוי להגיע לרגע שבו בחירה אחת מכריעה את הכף. כאן נפגשים התניא והרמב"ם. הרמב"ם מלמד כי מצווה אחת יכולה להכריע, להטות את האדם ואת העולם כולו לכף זכות, ואילו התניא פונה פנימה ומתאר את הדרמה המתחוללת בתוך "העיר הקטנה" של העצמי . המאבק אולי נמשך שנים, אבל נקודת המפנה היא הרגע שבו הבחירה נעשית הכרעה.

הרב יוסף דב סולובייצ'יק מוצא בדימוי המאזניים המאוזנים של הרמב"ם דבר עמוק יותר ממטפורה למשפט. הדימוי גם מסייע להאיר מאפיין בולט של הלכות תשובה. מדוע, ביד החזקה, בחיבור הבנוי בדיוק רב, קוטע הרמב"ם את הלכות התשובה בדיון פילוסופי נרחב על בחירה חופשית? אם הבחירה החופשית היא, כפי שהרמב"ם עצמו מכנה אותה, "עיקר גדול" ו"עמוד התורה והמצוה" -עמוד שעליו נשענות התורה והמצווה כולה - אפשר היה לצפות למצוא אותה בין יסודות היהדות בהלכות יסודי התורה. במקום זאת, הרמב"ם מציב אותה בלב־לבן של הלכות תשובה.

עבור הרב סולובייצ'יק, המיקום הזה מגלה דבר מהותי על התשובה. הרגל, אופי, כישלון והמשקל המצטבר של העבר מפעילים כוח עצום, אך המילה האחרונה אינה שלהם. "לכל אדם נתונה רשות" - הכוח נותר בידי האדם. בחירה חופשית פירושה שאדם יכול לקטוע את מה שנראה כבלתי נמנע בתולדות חייו, וליצור עצמי אחר ועתיד חדש. התשובה היא מעשה יצירתי שבאמצעותו האדם משתתף בקביעת האדם שיהיה.

לשונו של הרמב"ם נפרשת אפוא כרצף:

שיראה עצמו - עשה מצוה אחת - הכריע.

ראשית, ראה את עצמך כבעל משמעות. הרמב"ם אינו מבקש מאיתנו לחשב את משקלה הקוסמי של מצווה מסוימת, אלא לטפח מודעות עמוקה למקומנו בעולם. אל תאמר: מי אני, ומה כוחו של מעשה אחד שלי? אל תחשוב שמעשה יחיד קטן מכדי להיחשב. ואז פעל, כי רק המעשה מטה את הכף והופך אפשרות להכרעה. העבר כבר הניח את משקלו על כף המאזניים, אך המעשה הבא - והכיוון שאליו ינועו המאזניים - עדיין נמצאים בידינו.

זוהי קריאה לפעולה. לעולם לא נדע עד כמה קרובים המאזניים לנקודת ההכרעה שלהם, או מהו המעשה שישנה הכול. אך דווקא אי הוודאות הזאת היא המעניקה לכל בחירה את דחיפותה.

באחד הזיכרונות המופלאים שהותיר לנו הרב יוסף דב סולובייצ'יק מאביו, הרב משה סולובייצ'יק, הוא מתאר כיצד עמדו השניים יחד בדקות שלפני תפילת נעילה ביום הכיפורים, מביטים בשמש הסתווית ההולכת ושוקעת אל האופק. אביו פנה אליו ואמר כי אין זו שקיעה ככל השקיעות: עם שקיעתה של שמש יום הכיפורים מגיע גם רגע הכפרה. כל שעות היום, התפילות, הווידויים והרהורי התשובה הוליכו אל הרגע הזה, עד ששקיעת השמש מסמנת את נקודת ההכרעה - הרגע שבו כל מה שהצטבר קודם לכן מגיע אל סופו והופך לכפרה. הדימוי הוא התגלמות מושלמת של נקודת מפנה.

אלפי אותות עשויים לחצות סינפסה לפני שאחד מהם מעורר לבסוף את תא העצב לפעולה; זרמים חשמליים זעירים מצטברים בלב לפני שהסף נחצה והלב פועם שוב; וכך גם אינספור מעשים אנושיים עשויים להצטבר לפני שנקודת המפנה מגיעה.

אנו ממתינים שהרגעים הגדולים של החיים יכריזו על בואם, אך הרמב"ם מלמד שהרגע המכריע עשוי להיראות רגיל לחלוטין. בחירה אחת, מצווה אחת, מעשה אחד הנראה רגיל - בנקודת ההכרעה.

כי לפעמים די באחד.

הכותב הוא הוא פרופסור אמריטוס במכללת אלברט איינשטיין לרפואה