שנת הלימודים נפתחה השבוע, לא רק עבור כמעט 3 מיליון תלמידים, גם עבור המורות והמורים שלהם, הגננות, המנהלים והמנהלות, עובדי החינוך וההוראה, אלה שעומסים על שכמם את משא חינוכם של כל ילד וילדה, כל נער ונערה, ומתוך כך את משא חינוך הדור.
האנשים האלה, שעבודתם לעולם לא מסתיימת עם תום שעות הלימודים ונעילת שערי בית הספר, אדרבא - אז היא דווקא מתחילה ביתר-שאת, שמשימתם מורכבת מהובלת הכתה כולה אל ההישג הנדרש בשילוב שימת-לב אמתית לכל פרט בתוכה, שלעולם יקבלו יותר ביקורת מהכרת-תודה, ושבכל רגע נתון קורצים להם תפקידים פחות מאתגרים והרבה יותר מתגמלים ובכל זאת הם מחליטים להמשיך בשליחותם מתוך הבנת הערך העצום שלה - אין גבול להכרת הטוב שאנחנו חייבים להם, ולא יכולתי שלא להקדיש מזמני השבוע גם להוקיר להם תודה.
בימים אלה של סוף קדנציה אני מחלקת את זמני בין 3 משימות קריטיות: הראשונה - הצלחת הימין בבחירות הקרובות - משימת-על שאם חלילה לא נצליח בה, והשמאל בצירוף רע"מ ה"מולבנת"-היטב ירכיב את הממשלה הבאה, מדינת ישראל תידרדר חזרה לימים האפלים של ממשלת ה"שינוי", במסלול הבטוח ממדינה יהודית למדינת כל אזרחיה ולאומיה, כל נסיגותיה ועקירותיה. בתוך זה כמובן גם הצלחת "הימין שמימין לימין", שהוא עמוד השדרה של הממשלה, ומאמץ גדול להביא לאחדות (אחדות ולא אחידות!) שתמנע השלכת קולות לפח וחזרה, חלילה, לתרחיש אוסלו; השניה - סגירת קצוות של כל מה שהתחלנו במשרד, וברשות השירות הלאומי שבאחריותי, וטרם סיימנו להעלות על המסלול, בתוך זה גם טיפול בתקציבים שלנו שבג"צ תקע ללא שום הצדקה, ובצרכני-הקצה שלהם שנותרו פעורי-פה, מחוררי-כיס ומלאי-דאגה, קידום החלטת הממשלה המשלימה על הציר המזרחי שאוטוטו תעלה להצבעה, עמידה בזמנים בהקמת שכונות הצמיחה והחלוץ בכל הגזרות, ועוד ועוד קצוות מעין אלה; השלישית (לאו דווקא בסדר הזה) - משימות קבינטיות בכל הגזרות. כל עוד אני בפורום החשוב הזה, האחריות ללמוד ולבחון, לסייר ולהיפגש, לחקור ולוודא, להשפיע ולהוביל - לא יורדת ממני, והיא כבדה ומורכבת.
3 משימות כבדות ואינטנסיביות, שגם מתחרות זו בזו לא פעם על אותה משבצת-זמנים, ורוב הרעיונות, הרצונות והצרכים האחרים - פשוט נדחים בפניהן. ולמרות זאת הייתי חייבת, בשבוע המכונן הזה של פתיחת שנת הלימודים, להקדיש זמן, קשב, שיח והצדעה גם לעובדי החינוך, להם אנחנו חייבים כל כך הרבה.
מדינת ישראל מנצחת בכל החזיתות, בזכות הרוח. כשאנו עומדים נפעמים אל מול הרוח הגדולה של חיילינו, אל מול המסירות שלהם ושל בני משפחותיהם - אנחנו חייבים לזכור שאת הרוח הזו בונים, מטפחים, מפריחים ומעצימים המחנכים, בעבודה יומיומית שכל-כולה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. ב 3 השנים האחרונות רבים מהם השקיעו בילדינו בעת שהם-עצמם (או הן עצמן) היו מתוחים עד הקצה, מתמודדים עם קשיים בלתי אפשריים בחייהם האישיים והמשפחתיים, ובכל זאת מצאו את כוחות הנפש להשקיע גם בילדים שתחת אחריותם, לתמוך בהם, לעודד ולהרים אותם, להקשיב להם, לחייך אליהם, לעקוב אחרי התקדמותם, לסמוך את נפילותיהם, להיות עבורם מורי-דרך, ומאירי-דרך.
"כי ידעתי אחרי מותי כי-השחת תשחיתון" אומר משה רבנו בפרשתנו, ורש"י תמה: "והרי כל ימי יהושע לא השחיתו…" ומשיב: "מכאן שתלמידו של אדם חביב עליו כגופו, כל זמן שיהושע חי, היה נראה למשה כאילו הוא חי…". תלמידו של אדם חביב עליו כגופו! איזו רמה של אהבה, השקעה, הזדהות, אכפתיות, ומסירות קיימת אצל המחנך כלפי תלמידיו. זה הרי צריך לעורר התפעלות וכבוד עצום כלפי כל מחנך. כדאי שאמת זו תעמוד לנגד עינינו כשאנחנו בכל מגעינו עם מחנכי הדור שלנו.
הפער הקיים היום בין ההשקעה העצומה של המחנכים בעבודת הקודש שלהם, והתרומה האדירה שלהם לדמותו וקומתו של הדור הבא וממילא גם לעתידה של מדינת ישראל, ובין הכבוד לו הם זוכים בחיי היום-יום שלהם - הוא בלתי נתפס, ובעיני גם בלתי נסלח והרסני. לא זו בלבד שרוב המחנכים לא יזכו לכבוד השמור לשרים, חברי כנסת, אנשי אקדמיה, קצינים, שופטים, ושאר מכובדים בחברה, על פי רוב הם לא יזכו אפילו למילות הערכה על השקעתם ותרומתם. פעמים רבות הם משמשים שק-חבטות, מותקפים קשות על כל טעות, או אפילו אי-עמידה בתו-התקן של הורים או של תלמידים, או אפילו סתם נדרשים להשקיע באופן חסר פרופורציות בשלל טענות ובעיות שבאמת ניתן היה לפתור אותן בלעדיהם, אבל אם כבר המורה קיים - אז למה לא להלביש עליו גם את הדרישה הזו? ועוד לא דיברנו על מה שבעיני התלמידים הם מעשי קונדס שאפשר להשתבח בהם, ובחוויית המורה (שהוא, כידוע, גם אדם) הם התעללות ופוגענות. מעולם לא הבנתי איך ברגע המעבר מהעולם הנורמטיבי אל תוך חצר בית הספר, נשכחות ומתאיידות לפתע מצוות יסוד שבין אדם לחברו כשזה נוגע לצוות החינוכי.
הפיתוי לעזוב את עולם החינוך מונח תדיר לפתחם של כל אלה שנושאים באהבה את העול הזה, ובשנים האחרונות אנחנו עדים יותר ויותר למחנכים שאכן החליטו לוותר על השליחות הגדולה והלא-מתגמלת הזו, כמו גם לפחות ופחות צעירים וצעירות שבוחרים בחינוך כמקצוע, כשליחות וכדרך חיים. לטעמי זו סכנה אסטרטגית לעתיד החברה והעם, שחייבים להתמודד עמה.
זו הסיבה שבחרתי להשקיע השבוע ערב מזמני בהבעת תודה והוקרה למחנכי הדור. אני מלאת תודה לחביב פרץ, המשנה לראש עיריית עפולה, שהזמין אותי להשתתף בערב הוקרה לצוותי החינוך בעירו, לחוות יחד אתם את ההתרגשות, ולהוקיר אותם ואת פועלם. אשרי העיר שיודעת לייחד ערב הוקרה עשיר-תוכן כזה לעובדי החינוך שלה!
אחרי שברכתי והוקרתי את מחנכי העיר עפולה, אני מבקשת להעביר את הברכות, התודות וההוקרה לכלל מחנכי הדור, שבכל מקום ואתר. לי אין שום ספק, שכשאנו מתפללים על העוסקים בצרכי ציבור באמונה, עלינו לכוון בראש ובראשונה אליכם המחנכים, העוסקים בצורך החשוב ביותר שלנו: בבניית העתיד של עמנו.