"מותר לי להתלונן ולפרוק הכול. מותר לי, נכון?", כך הסתיים מכתב שקיבלתי מעמליה, רווקה בשנות השלושים לחייה, לקראת ראש השנה.
היא לא כתבה לי על דייט גרוע, על שדכנית שלא חזרה אליה או על עוד שאלה מעצבנת מהדודה. היא כתבה על הבית שלה. אמא שלה מתקשרת חודש לפני החג, מחכה לה, מכינה את המאכלים שהיא אוהבת. בית חם, אוהב ומזמין.
אבל כשהאח הצעיר מגיע עם אשתו, משהו משתנה: הם מקבלים את החדר הטוב והפרטי. היא עוברת לחדר העבודה, למיטת נוער. הם עייפים מהעבודה ומהלימודים ולכן הולכים לנוח. והיא? היא "פנויה". אז היא קוצצת, מבשלת, מפנה, שוטפת ומסדרת.
אף אחד במשפחה הזאת אינו אדם רע. בדיוק בגלל זה הסיפור שלה חשוב. כי הפגיעה במבקשי הזוגיות אינה תמיד אמירה אכזרית. לפעמים היא מסתתרת בהנחות הקטנות שאנחנו בכלל לא שמים לב אליהן. שאם את רווקה, הזמן שלך שווה פחות. שאם אתה רווק, אתה יכול להסתדר. שאם אין לכם ילדים, אתם פחות עייפים. שאם אין לכם בן זוג, אתם צריכים פחות פרטיות.
והגיע הזמן לומר את זה בקול:רווקות אינה תפקיד משפחתי. רווק אינו כוח העזר של החג, ורווקה אינה ועדת הכלים, הבישולים והשמרטפות.
החברה הדתית-לאומית משקיעה הרבה מאוד במבקשי הזוגיות. אנחנו מקימים מיזמים, פותחים קבוצות, מציעים שידוכים ומארגנים מפגשים. כל זה חשוב. אבל לפעמים, מרוב רצון לפתור את "בעיית הרווקות", שכחנו לראות את הרווקים. מולנו לא עומדת בעיה שצריך לפתור. עומד אדם.
אדם שאולי כבר שנים רוצה מאוד להקים בית. אדם שעבר אכזבות, דחיות, תפילות שלא נענו ועדיין ממשיך לקוות. ואז הוא מגיע לחג, למקום שאמור להיות הכי בטוח בעולם, ומגלה שגם שם הסטטוס המשפחתי שלו קובע את מקומו.
הזוגות בחדרים. הרווקים מסתדרים. ההורים לילדים מקבלים התחשבות. הרווקים יכולים "להתגמש". וגם השאלות מצטברות. "למה את בררנית?" "איך זה שעוד לא מצאת?" "אולי תתפשר קצת?"
לפעמים האדם שמולכם לא רוצה לדבר על זוגיות. הוא רוצה לאכול, לצחוק, לדבר על העבודה, לשחק עם האחיינים. הוא רוצה להיות בן, בת, אח, אחות, דוד או חברה. לא "הרווק של המשפחה".
אנחנו אומרים: "אבל אנחנו רק רוצים שיהיה להם טוב". אני מאמינה. אבל כוונה טובה אינה פוטרת אותנו מרגישות. אפשר להתפלל שמישהו יתחתן ובאותו ערב לגרום לו להרגיש שהחיים שלו כרגע שווים פחות.
וזו הנקודה שכאבה לי במכתב של עמליה. היא לא ביקשה פתרון. היא ביקשה רשות לכאוב. אז כן, עמליה. מותר לך.
ולקראת החגים, במקום לשאול רק "מה אפשר לעשות כדי לחתן אותם?", אולי נשאל שאלה אחרת: איך אנחנו גורמים להם להרגיש שיש להם מקום גם עכשיו?
תנו להם לנוח. תנו להם פרטיות. אל תניחו שהם תמיד פנויים. אל תשאלו שאלות אישיות מול כולם. ואל תחכו שהם יבקשו התחשבות.
בחגים האלה, לא מספיק לפתוח למבקשי הזוגיות את הדלת. צריך לפתוח להם מקום. גם סביב השולחן. וגם בלב.
אבינועם הרש, מעביר שיחות וסדנאות למבקשי זוגיות בנושא חוסן מנטלי וצמיחה מתוך משבר
הדרך לזוגיות לא עוברת רק דרך עוד הצעה או עוד דייט, אלא גם דרך החוסן, תחושת הערך והמקום שמקבלים לאורך הדרך. אבינועם הרש הוא חלק מנבחרת המאמנים של פרויקט 252, שמלווה רווקים ורווקות בדרך לזוגיות עם כלים מעשיים, תובנות וליווי שמבקש לראות את האדם כולו. כי לצד הרצון לעזור לאנשים להגיע לחופה, חשוב לא פחות לחזק אותם, לתת להם מקום ולעזור להם לעבור את הדרך מתוך תחושת ערך ושייכות.